‏‏‏17 מאי 2013

‏‏‏ח' סיון תשע"ג

פרשת השבוע - -פרשת "נשא"
מאת יזהר יערי

פרשת נשא, פרשת השבוע שלנו, היא הארוכה בפרשות השבוע. היא עוסקת בנושאים רבים, אך מה שמאריך אותה במיוחד ההוא תיאור המתנות שמביאים נשיאי השבטים למשכן.

אבל זה בא רק בחצי השני של הפרשה. מפרק ז' פסוק י"ב ועד פסוק פ"ג, ע"ב פסוקים, שהם 72 פסוקים שישה פסוקים לשבט. ארוך מאד,  ואני לא אכנס למלכודת הזאת.

אני רוצה לדבר על משהו אחר.

אני רוצה לדבר לע המים המאררים. "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם " אומר אלוהים למשה "איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש איתה שכבת זרע..." בקיצור – הקטע הזה עוסק במי ייעעשה באישה שבגדה בבעלה.

יש כמה דברים מעניינים בפרשה הזאת. הראשון בהם הוא היחס שבין אלוהים לישראל. חז"ל בעיקר מרבים לדבר על הקשר בין אלוהים לישראל כקשר שבין גבר לאישה. אותה האהבה, אתם יודעים, שאין לה אולי פשר אבל היא אחד הכוחות המניעים את העולם (האחרים קצת פחות יפים) אבל לא רק חז"ל מדברים על כך:  "זכרתי לך חסד נעורייך" אומר אלוהים מפי ירמיהו הנביא "אהבת כלולותייך. לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". כן כן, בדיוק על ההליכה הזאת מדבר אלוהים. על התקופה בה עם ישראל הולך אחרי מצוות האלוהים במדבר, בארץ לא זרועה. לא בטוח אם ברגע זה זוכר האומר את האימה המלווה את בני ישראל במדבר הזה, המלא בנחשים ועקרבים. את חוסר המים והאימה להישאר לבד, ללא יד מנחה. אבל האין משהו מזה גם ביחסי גבר ואישה?

אבל כאן לא על אהבה אנחנו מדברים אלא על בגידה. מה ייעשה באיש בוגדת. יש כמובן מספר אפשרויות: אדם יכול לחשוד באישתו חשד חינם. הרי הוא איננו אלוהים: אל הכל הוא יודע. אדם יכול לקנא לאישתו מעבר לרמה ההמתקבלת על הדעת מצד האהבה. אבל איך נדע?

ובכן יש מבחן. מבחנים לנשים סוטות היו תמיד. ידוע לנו כיצד נבחנו מכשפות: הן נזרקו כפותות לנהר. אם צפו – הן מכשפות ודינן שריפה. ואם טבעו – הרי אי אפשר כמובן להציל את גופן, אבל את נפשן בהחלט אפשר. המבחן שלנו קודם בהרבה, מבחן המים המאררים: לא נזרוק את החשודה למים, ניתן לה לשתות אותם. לא אכנס לטקס כולו. הוא כמובן כולל קרבן ומנחה וכהן שמבצע אותו. אבל באופן ספציפי – האישה צריכה לשתות את המים המאררים, ואם היא מעלה – בטנה תצבה, ירכה תיפול ואשמתה תוכח. אמנם העונש שנקבע לה אינו מפיע כאן ("והיתה לאלה" זה מה שכתוב, ונותר לפרש). ואם כל זה לא יקרה? נו, אז הכל בסדר, בסה"כ שתינו מים מרים ומאררים. יחסית ליחס לחשודות בכשפים זה ממש מתון.

אגב –  את התהליך הזה יכולה לעבור אישה גם אם הרתה ובעלה חושד בה כי הוא אינו האב. אין צורך בבדיקה ובחקירה, חשד מספיק – ויש מנגון שנותן מענה מהיר ויעיל.

עכשיו כמובן השאלה: ומה קורה לגבר שבגד? מה קורה לגבר שהכניס להריון אישה לא לו? ובכן בהקשר הזה התשובה ברורה: כלום. אין התייחסות לנושא. אין מבחן ואין מים מרים ומאררים. למעשה האפשרות שגבר יבגוד איננה קיימת. גם באותם מקרים בהם גבר מקיים יחסי מין עם אישה שאינה אישתו, ויש לכך התייחסות במקומות אחרים, לא מדובר בהקשר של בגידה באישתו החוקית של הגבר. היא לא צד בעניין.

כן, אני יודע, כעת מתבקש לאמר משהו פמיניסטי כהלכה, אבל גם למלכודת הזאת לא אכנס. זה אמנם נושא מעניין, אבל לא לעניין. כלומר: לא כרגע ולא בהקשר של דברי הפעם. אני רוצה לדבר על משהו אחר, ולכן כעת בואו נחזור רגע לאחור בדברי: הזכרתי את ההשוואה בדבר קשרי האהבה שבין אלוהים לעם ישראל. כאהבת גבר לאישה, וכאהבת האישה לגבר. הגבר הוא כמובן אלוהים ("זכרתי לף חסד נעורייך..." וגו'). אם מישהו יכול לבגוד – הרי זו האישה. כלומר: עם ישראל יכול לבגוד באלוהיו. אלוהים אינו יכול לנטוש את עמו או לבגוד בו.

החלק היפה בכל הסיפור הוא שכיום הרי אין לנו אלוהים. לפחות לא לי ולמי שאני מדבר אליו. קודשי האומה אינם אלוהים אלא האדם. המשטר שלנו אינו אוטוקרטי או תיאוקרטי. אצלנו מדובר בדמוקרטיה, ואתנו מנהלת מנהיגות שנבחרת על ידנו אחת לכמה שנים לנהל את המדינה (וגם את הקיבוץ, אבל פה זה נראה יותר טוב).

אני לא רוצה לדבר על בגידות ואכזבות. אני רוצה לדבר על דבר אחר: מסיבה כלשהי, אולי בצדק, רואים מנהיגי הדור, ואני מדבר כרגע על  המנהיגות הפוליטית, את עצמם כאילו היו אלוהים. ואם כן הם יכולים לעשות הכל: הם יכולים להבטיח הבטחות ללא כיסוי. הם יכולים להעביר עוד קצת ממי שאין לו למי שיש לו. הם יכולים לטוס בעלות שאפשר לקנות בה דירה בבאר שבע. הכל אפשרי. רק דבר אחד נבצר מהם לעשות: הם לא יכולים לבגוד בבוחרים. פשוט משום שהעם, הוא אותו עם ישראל של פעם. ואילו המנהיגות שלנו – נו טוב, הם הרי מחליפים את אלוהים.

עכשיו אומר שוב משהו על הפרשה עצמה, על החלק שעליו לא כתבתי: 72 פסוקים מתארים את הקרבת קורבנות נשיאי השבטים בשם שבטיהם. כל הקרבנות זהים, רק שמות הנשיאים ושבטיהם משתנים. המון עם רב שמביא את קורבנותיו לאלוהים. כולם שווים, והם רבים מאד.

כדאי לנו לזכור: אנחנו ה- 99%. אנחנו חייבים לעשות עם זה משהו. את המים המאררים נשתה בכל מקרה, לפחות שלא נמצא את עצמנו אשמים בסוף.

שבת שלום

‏‏10 מאי 2013

‏‏א' סיון תשע"ג

פרשת השבוע - -פרשת "במדבר"
מאת יזהר יערי

במדבר. עם ישראל נמצא במדבר. יש הרואים בו מקום פתוח ואוהבים את מרחביו, את השקט. יש החוששים מפני המרחבים האינסופיים. מפני היעדר החיים מו... את השקט. מה מאלה היה משה שבצעירותו מרעה את צאן יתרו במדבר? קשה לדעת. קל לדעת שכמנהיג אומה שפותח בדרכו לארץ המובטחת הוא מודע לצורך להגו ולשמור על קודש הקודשים של האומה. על הדבר החשוב ביותר. על ארון הקודש, ועל אוהל המועד.

שדרת המסע מתארגנת במבנה של חומה נעה בעלת ארבע כנפות. ממזרח דגל מחנה יהודה הכולל מאה שמונים אלף ושש מאות יוצאי צבא מהשבטים יהודה, יששכר וזבולון. מדרום (תימן) דגל מחנה ראובן הכולל מאה חמישים אלף ארבע מאות וחמישים משבטי ראובן שמעון וגד. מחנה אפרים ילך ממערב והוא כולל את שבט אפרים ומנשה ואת שבט בנימין מאה אלף ושמונת אלפים ומאה איש ותחת דגל מחנה דן ניצבים השבטים דן, אשר ונפתלי מאה חמישים ושבעה אלף ושש מאות איש. וכיוון התנועה? מפתיע, אבל בשלב זה דרומה. כיצד נדע? ובכן נאמר: "כל הפקודים למחנה דן מאת אלף ושבעה וחמישים אלף ושש מאות לאחורניה יסעו לדגליהם".

ובתווך, בתוך המחנות "ונסע אוהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות כאשר יחנו כן יסעו איש ליד דגליהם" ואל הלויים נגיע מיד.

הלויים אינם נספרים בכלל עם ישראל. הם הממונים על עבודת האל, על הובלת המשכן ומרכיביו. אך בעת המשא גם הם מקיפים את המשכן: משפחת הגרשוני, צאצאי גרשון בן לוי, מוצבים ממערב למשכן. משפחת הקהתי, בנו השני של לוי, ניצבים מצד דרום. משפחת המררי, בנו השלישי של לוי, מוצבים מצפון.  משה ואהרון ובני משפחותיהם, הכוהנים שמבני לוי,  מובילים את המסע בצד המזרחי.

משכנו  של אלוהים, נשמת אפה של האומה המתהווה, מוקף בשומרים ןמגנים. לא חומה יש כאן, אלא בצל.

ובכן כך יתנהל לו מסעם של בני ישראל במדבר בדרכם אל הארץ המובטחת. מערך מוגן ומסודר?: לא יושארו חלשים מאחור. לא יזנקו החזקים לפנים. גוף אחד ומלוכד המגן יחד, איש במקומו, על קודשי האומה. ואלוהים? אלוהים במרכז. מי שיעקב אחר המשך המסע יראה כי לא כך בדיוק פעלו הדברים. בכל זאת: הולכים בדרך, אין תקשורת. המרחקים גדולים. שש מאות אלף הם הגברים בלבד. לא כולל שבט לוי (אפשר לבדוק במספרים).  יש להניח שהעם עצמו גדול פי ארבע או פי חמש לפחות. אבל יש תוכנית, יש כיוון, יש לפי מה לצעוד.

תוכנית, אגב, יש גם אצלנו. אבל אצלנו אלוהים כבר לא במרכז. אנחנו הרי כבר מזמן הומניסטים. הומניסטים לא במובן של טובי לב, אלא במובן של מעמידי האדם במרכז. האדם אולי אינו נזר הבריאה, אך הוא הדבר החשוב לנו ביותר. לנו כבני אדם.

וכך, אחרי שנים רבות, קמה לנו ממשלה שאלוהים אינו עומד במרכזה. אם נבדוק את מידת ההומניות בתורתה אולי נמצא בה לא מעט פגמים. והחשוב ביותר היא הרחבת המושג: לא האדם במרכז, אלא האדם היהודי במרכז. התוספת הקטנה הזאת מעקרת כמעט את כל האמירה. אבל בואו נניח לזה לרגע. באי אפשר לעסוק בהכל כל הזמן.

בחרנו לנו שר אוצר ששפתו רהוטה והוא יודע לדבר על "האדם העובד". והנה הוא הציג לנו את התכנית הכלכלית הראשונה שלו.

תוכנית כלכלית של גוף חברתי מציגה את סדרי העדיפויות שלו. היא מציגה את מה שחשוב לו יותר ומה שחשוב לו פחות. תוכנית כלכלית של מדינה צריכה להוות את חומת המגן המגנה על ערכיה. מדובר אמנם ב"טבלאות אקסל" כמו שאמר שר אוצרנו. אך הטבלאות האלה מייצגות את הערכים ומתארות את מידת רצוננו לקדם אותם ולהגן עליהם. והן עושות את זה טוב יורת מכל הסבר מילולי: הן אומרות כמה ניתן וןכמה ניקח, ללא הסתרת פנים. הדבר הזה נכון לכל גוף חברתי שיש בידו תקציב: מדינה, קיבוץ ואפילו משפחה. מה נעמיד לפני מה. מה החשוב ביותר. מהו קודש הקודשים שסביבו יוצבו חומות המגן ושסביבו תנוע כל שדרת המסע.

אפשר לאמר "בואו נניח את טבלאות האקסל ונדבר על האישה הקטנה" אבל האישה הקטנה לא כל כך רוצה שידברו עליה. היא רוצה שטבלאות האקסל הכלליות יאפשרו לה לייצר את הטבלאות שלה כדי לעשות מה שהיא רוצה, מה שהיא צריכה לעשות.

את תוכנית המסע הזה, של שנה לא של ארבעים, צריך לתכנן בקפידה, ולסמן מטרות. אין מה לדאוג: כל שדרת מסע מתפרעת בשלב מסויים. שום תסרוקת לא תחזיק מעמד ברוחות של המציאות (חוץ מהתסרוקת שלי, כמובן). אבל צריך לדעת לאן הולכים. מהו הדבר החשוב, הקדוש, שעליו מגינים. וכמובן: על מי מגנים.

ובכן כאמור יש לנו תוכנית. וכבר אנחנו יודעים כיצד אמורה לנוע שדרת המסע ועל מי היא תגן. ומיהו קודש הקודשים שלנו, הדבר החשוב ביותר. מסתבר שקודש הקודשים שלנו, הדבר החשוב ביותר, הוא בעל ההון. סביבו תנוע שדרת המסע שלנו בזמן הקרוב. והחלשים? נו טוב, מישהו חייב להישאר מאחור. לא? נחזור בעוד שנתיים להביא אותם, או משהו כזה.

ובכן לא. האדם במרכז. כבר עכשיו, ועל זה צריך להיאבק, מהיום. טוב. ממחר.

שבת שלום (ולהתראות מחר בכיכר)

‏03 מאי 2013

‏כ"ג אייר תשע"ג

פרשת השבוע - -פרשת "בהר בחוקותי"
מאת יזהר יערי

פרשת השבוע שלנו היא שוב פרשה כפולה: "בהר בחוקותי".

פרשת בחוקותי נפתחת בפסוקי הבטחה ועוברת בהמשך לפסוקי תוכחה. מי שיבדוק ויספור ימצא כי  מספר פסוקי התוכחה רב ממספר פסוקי ההבטחה. נראה שבעניין שיטת המקל והגזר – אלוהים בונה יותר על המקל. אבל זה פחות חשוב.

לקראת סוף פסוקי התוכחה, בפרק כו' מפסוק מב' נוכל לקרוא כך: "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם והם ריצו את עוונם יען וביען את משפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם. געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוהיהם... ...וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לאלוהים אני ה'".

חמש פעמים נזכרת הברית בפסוקים אלה: עם שלושת האבות, עם הארץ וברית הראשונים. סדר הכתיבה כשלעצמו מהוא מעניין, מיעקב לאברהם, בסדר הפוך, ולא בסדר שאולי ייראה לנו הגיוני יותר, מהתחלה אל הסוף. ובתוך אלה מובלע הסבר נוסף ליציאת מצרים הרועשת, הגדולה והמהממת: הוצאתי אותם ממצרים לעיני הגויים להיות להם אלוהים. שכולם יראו, ושכולם ייראו.

ברית, כדאי לזכור, היא דו צדדית: אלוהים אינו כורת ברית לבדו. הוא עושה זאת עם האבות, הוא עושה זאת עם העם והוא עושה זאת בברית משולשת עם הארץ. אם לא יקיימו בני ישראל את חוקי אלוהים – לא רק הם, גם הארץ תסבול: היא תיעזבה מהם ואת שבתותיה תעשה בהשמה. שבתות הארץ הן שנות השמיטה, ויש הבדל גדול בין שממה, או השמה שהיא מהלך יזום, לבין שמיטה. השמה היא הזנחה, עזובה. שמיטה היא תקופת מנוחה. העובד שנח בשבת אינו מובטל. הוא נח.

זה אולי המקום לשאול את עצמנו האם זכות האבות קיימת לנצח. אינני הראשון לשאול כך. גם חז"ל עסקו בנושא, וזו שאלה בעלת חשיבות רבה. עצם העיסוק בשאלה הזו מצביע על כך שהתשובה אינה חד משמעית. לאמור: מי שבא ואומר כי הארץ הובטחה לנו וברית קיימת בינינו לבין אלוהים – חולק על דעת גדולים וחכמים.

ובעצם למה שנקבל זאת כמובן מאליו? המקרא מזכיר את הבריתות עם האבות. הוא מזכיר גם את ברית הראשונים, בזמן יציאת מצרים. איך לאמר? חלפו כמה שנים מאז. שלושת אלפים חמש מאות? משהו כזה, כנראה. שלושת אלפים חמש מאות הן באמת כלום לעומת הנצח. אבל זה משום שכל פרק זמן הוא כלום לעומת הנצח. בחיי אדם פרק הזמן הזה נתפס בקושי. שלושת אלפים שנה! אפילו בהיסטוריה המוכרת לכולנו אימפריות קמו ונפלו בתוך התךקופה זו. עמים הופיעו על במת ההיסטוריה, עשו גדולות ונצורות ונעלמו כמעט ללא השאר שריד. ואנחנו מתבססים על ברית שגם לאחר למעלה משלושת אלפים שנה (מהפעם האחרונה, כמובן) טרם מומשה? אולי הסינים הם כחול אשר על שפת הים. אולי הקנדים הגיעו אל הארץ המובטחת. אנחנו? כל כך הרבה זמן עבר ועדיין אנחנו כאן, על פיסת הקרקע המאובקת הזאת, מתכתשים עם השכנים על השאלה מי הדייר הראשי ומי דייר המשנה בבית. לא נראה לי שאפשר עוד להתבסס על הברית הזאת.

כדאי כמובן לזכור שקיום הברית מותנה במשהו "אם בחוקותי תלכו..." אלו מן החוקים? האם החוקים הכתובים בפרשה זו ובקודמתה (פרשת בהר)? האם יש לקיימם כלשונם? אכן להחזיר בתים שנרכשו לאחר חמישים שנה?  לשמוט הלוואת לאחר שבע שנים? לא צריך להיות משק מודרני כדי לדעת שהדבר אינו אפשרי: כבר בתקופת האמוראים דברים אלה לא התקיימו. לרוע המזל יש בינינו לא מעטים שבטוחים שיש לנו את הזכות על הארץ, ושמצוות יישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות. ומכאן שכל מי שמיישב את ארץ ישראל הכל שרוי ומותר לו.

אז בוא נחזור רגע אל חברינו האמוראים, שהם חלק ממה שקוראים "חז"ל". ואני אצטט את רבי ברכיה (אמוראי  מהדור הרביעי, מאה רביעית לספירה) שאמר כך: "אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אימהות שנתמוטטה לך והדבר בגמילות חסדים" לא נותרה בידינו כל זכות, אומר רבי ברכיה. אך הזכות תתקיים אם נדבק בגמילות חסדים. ואני רוצה להרחיב מעט: במעשים הטובים והנכונים.

אז האם עדיין לאחר כל השנים האלה, ולאחר כל הזמן שחלף מאז נטשו בני ישראל את ארץ ישראל – עדיין יש לנו זכות על הארץ. ומה הזכות הזאת על פי תפיסתנו החילונית, שאינה רואה בהבטחה האלוהית ובבריתו שנכרתו טיעון תקף. ובכן מסתבר שלא רק אנחנו לא רואים בבריתות האלוהיות ערך רב. וזכותנו, לדעתי, היא זכותו של הטבוע הנאחז בקרש ההצלה, זכות החלום בן אלפיים שנה ששימר את הקרש הזה. אבל זכות זו יכולה להישמר רק אם נהיה מדינה הוגנת, צודקת. מדינה שמקיימת את עקרונות הצדק והחמלה בין אדם לחברו, אבל גם בין עם לשכניו.

שבת שלום

19. אפר. 2013

ט׳ אייר תשע״ג

פרשת השבוע - -פרשת "קדושים"
מאת יזהר יערי

שתי פרשות לנו השבוע, אחרי מות וקדושים. אני אעסוק רק בפרשת קדושים.

פרשת קדושים היא פרשה קטנה יחסית בהיקפה, אך גדולה בחשיבותה. מתוך תרי"ג מצוות היא מכילה חמישים ואחת, וחלק ניכר בהן הן מצוות שבין אדם לחברו. אגב – במצוות שבין אדם לחברו יש גורם שלישי: אלוהים. הוא מהמורה אותן והוא העד להן.

ראשית אתייחס למסגרת הכתוב. המילה "קדושים" מופיעה כבר בפסוק הראשון בפרשה. “דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". הפסוק הסוגר את הפרשה (למעשה הפסוק הלפני אחרון) חוזר על הדברים: “והייתם לי קדושים כי קדוש אני אני ה' ואבדיל אתכם מהעמים להיות לי". אם כן מסגרת הפרשה היא הצהרה על קדושת העם וגם בתוכה מופיעה המילה פעמים מספר.

אלא שהקדושה הזו אינה דבר שטמון בעצם היות העם אלא במצוות שהוא מקיים. ויותר מכך: המשפו הפותח מנוסח כך: “דבר אל כל עדת בני ישראל". הנוסח  "דבר אל עדת בני ישראל" מופיע בתורה פעמים רבות. אך כאן מופיעה המילה "כל" בתוספת. כיוון שלא ייתכן שהשינוי הזה סתמי – יש מקום לשאול מה טעמו. הנצי"ב מוולוז'ין אומר על כך כי תוספת המילה "כל" באה להדגיש כי לא מדובר בעדה כולה בלבד אלא בכל איש ואיש בתוכה. האנשים שונים זה מזה בתכונותיהם, ביכולותיהם, במעשיהם ובעיסוקם. אך הקדושה יכולה להיות בכל אחד, והחובה לחתור אליה מוטלת על כל אחד ואחד. לא באמצעות שליח.יותר מכך. חיים בן עטר גם הוא מפרשני התורה המאוחרים, אומר את הדברים הבאים: ”קדושים תהיו" נאמר ולא "קדושים אתם. כלומר הקדושה אינה קיימת אלא עתידית. צריך לחתור אליה כל הזמן. אין יעד שבהגיענו אליו אפשר לנוח: הנה אנחנו קדושים. תמיד יש דרגה גבוהה יותר. הקדושה המובטחת ב"קדושים תהיו" היא מגדלור בחשכה. כוכב הצפון קו אופק: תמיד לחתור אליו תמיד ללכת לאורו. והדרך להגיע אליו היא דרך המצוות.

המצוות הכתובות בפרשה זו הן מצוות מעשיות. כל אדם יכול ומצווה להישמע להן ולעשותן, ובמרבית המקרים (לא בכולם) גם כל אחד יכול למלאן אם רק ירצה בכך.

כן, חלף זמן רב. כמה אנשים נוטעים עצי מאכל, כך שיצטרכו להותיר מהם קודש ל-ה'? וכמה קוצרים את שדותיהם (לכמה יש בכלל שדות) או בוצרים בכרמים? בפרטים השתנו, אבל הכללים לא. לא השתנה "לא תלין פעולת שכיר" אם כי לא חייבים לשלם מיד, אפשר לשלם בסוף החודש. לא השתנה "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך לא תישא עליו חטא" ובודאי לא "לא תעשו עוול במשפט" ומעל הכל עומד "ואהבת לרעך כמוך”. 

הילל הזקן פרש את הכתוב "את השנוא עליך לא תעשה לחברך". וזוהי הפרשנות הראשונה, והחביבה על רובנו ביותר: כביכול די בכך כדי להיות יהודי ואפילו יהודי מאמין. הלוואי והיה הדבר נכון, אבל זה פשטני מאד. ראשית משום שלפסוק חמש מילים ולא שלוש: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". מכאן שמדובר בהחלט במצווה דתית. שנית: תכונה אופיינית של חלק גדול מהמצוות היא שהן ניתנו בצורה מעט או הרבה סתמית ולא מלאה. החסרון הגדול הוא שלא ברור לנו מהי בדיוק הכוונה. זהו בדיוק גם היתרון. כל אחד יכול ואף חייב להתעמק ולחשוב מהי משמעות הציווי. כל אחד חייב להגיע למסקנות שהן שלו, ולא  מצוות אנשים מלומדה. מעין כלי למחשבה. אלא שכלים יכולים ליצור גם נזק, כי פרשנויות שונות יכולות לעיתים להוביל אותנו למסקנות שנראות רחוקות מאד מכוונת המשורר (או אלוהים במקרה זה). יתרון נוסף הוא שזה מאפשר קיום של הרבה קבוצות של מאמניינים באותו אל ובאותה דת – אך ברבנים אחרים לגמרי.

על  משמעותו של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" יש כמובן  תילי תילים של הלכות ופרשנויות. לא אצטט כאן דברים בשם אומרם משום שזה ייצא ארוך מדי. אבל אומר כמה דברים בכל זאת.הפרשנויות נעות הן מהדגשים והן על המשמעות של המילים.

שאלחה אחת היא מיהו "רעך"? האם מדובר בכל אדם או רק בבני ישראל? והרי יש שתי מצוות מעשיות בפרשה זו בהן מוזכרים "בני עמך" או “אחיך" ואילו המילה “רעך" מופיעה בעוד מצווה. המשמעות של השאלה הזו מרחיקת לכת: אם רענו הוא רק בן עמנו או אחינו – הרי כל השאר אינם נכללים במצווה זו. אמרתי ערבים? מילא. אבל אולי אמרתי רוסים או אפילו "כאלה שיהדותם מוטלת בספק". שלא לדבר על אתיופים (שהם בכלל דומים לאריתראים ואז אפשר להתבלבל ולהכות אותם ללא כוונת זדון). מצד שני "חביב אדם שנברא בצלם" כל בני האדם נבראו בצלם, וכולם רעינו. הלא כך?ובכלל, לו רצה להגיד בן עמנו היה אומר, כפי שצויין במיצוות אחרות. ולא כך נאמר.

ומה באשר לדגש? ואהבת לרעך כמוך – קודם כל לאהוב את עצמי כדי שאוכל לאהוב אחר כך גם את רעי? ואם צריך להחליט בין אהבת עצמי לאהבת רעי? האם עלי להעדיף אותו או אותי? זה מעט מצומצם יותר. לא ברמה הלאומית, אבל ברמה האישית הוא בעל חשיבות עצומה: חשוב שאדם יאהב את עצמו ויכבד את עצמו. אך אם יעמיד זאת לפני אהבת רעו – ויישם זאת ביומיום – אהבה גדולה לא תהיה כאן (אם כי אולי שמירת מצוות כן).

בשורה התחתונה התורה אינה נותנת הוראות פעולה. כמובן שלא אעשה זאת במקומה. אני חוושב שפיזרתי כאן די רמזים כדי להבין את דעתי: חביב אדם שנברא בצלם. כולנו שווים, ואין ברירה אלא לאמר את מה שלא נאמר אצלנו בחג העצמאות: “אין עם חופשי באמת כל עוד הוא משעבד עם אחר". ובצימצום: אין אדם חוםשי באמת כל עוד הוא מנצל אדם אחר.

שבת שלום

5. אפר. 2013

כ״ה ניסן תשע״ג

פרשת השבוע - -פרשת "שמיני"
מאת יזהר יערי

"וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויאמר אליהם: דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ". פרשת שמיניו, שהיא פרשת השבוע שלנו, עוסקת בכשרות.

ההגדרות די מעניינות בהתחשב עם העובדה שגם אינן מקובלות בהכרח על מי שאינו יהודי. ההנחה המקובלת עלי בדרך כלל היא שבני אדם יאכלו כל דבר שאפשר לאכול אותו. כך זה אצל בעלי חיים  וכך זה בעולם הצומח. הנחה הזו היא הכללה שאינה בהכרח נכונה. לא ידוע לי על תרבות בה מקובל לאכול עטלפים או ציפורים דורסות.  אבל בני אדם באמת אוכלים כמעט הכל, ואילו היהודים מוגבלים מאד באופן יחסי.

יש ספר שאני מאד אוהב שנקרא "פרות קדושות וחזירים משוקצים" חיבר אותו מרווין הריס והוא נמצא בספריה שלי מאז 1987, כלומר למעלה מ- 25 שנה. מרווין הריס סוקר בו את מנהגי האכילה במקומות שונים בעולם. באופן בסיסי הוא טוען שהשיקול העיקרי בבחירת המותר והאסור לאכילה הוא השיקול הכלכלי. לכאורה טיעון די מטופש בהתחשב בכך שתורת הכלכלה קיימת רק 200 או 300 שנה, ואילו בני האדם אכלו תמיד, אך הגדירו חיות מסוימות כאסורות לאכילה הרבה קודם לכן. אלא שכל כלכלן יאמר  שבני אדם נוקטים בהתנהגות כלכלית גם בחוסר מודעות. גם לאמירה הזו יש שתי סיבות: האחת היא שלמעשה כאשר אנו בודקים מחיר של מוצר מסוים במספר מקומות וקונים את הזול – נקטנו בגישה כלכלית. השנייה היא שכלכלנים רוצים שנחשוב שכלכלה היא מדע, לא המצאה. ואם כך הוא הדבר – הרי שהכלכלה התגלתה ע"י אדם סמית, אך היתה קיימת תמיד. ממש כשם שהפיזיקה התקיימה לפני ניוטון ותורת היחסות לא תלויה באיינשטיין. הוא רק גילה אותה.

שני הדברים לא נכונים לדעתי. אבל אני אתמקד באוכל, לא בכלכלה. למען היושר אוסיף כי מרווין הריס טוען גם שיש גם שיקולים תברואתיים ואסתטיים בוויתור על אכילת בעלי חיים מסויימים. הוא אינו יחידי בכך, אבל הטיעון הזה ממוקד באיסור על אכילת חזיר ולא נוגע לבעלי חיים אחרים.

הטיעון הכלכלי ככל שהדברים נודעים לאזורנו מעט תמוה. אנתרופולוגים וכלכלנים יכולים לתת הסבר לכל דבר, אבל קשה מאד להסביר את האיסור על אכילה של גמלים. מסתבר שהגמל, אשר נאסר לחלוטין לאכילה על יהודים, נאכל ע"י מוסלמים. כך גם הדברים לגבי ארנבות. בשני המקרים האיסור על אכילת בעלי החיים האלה לא סתם אינו מבוסס הכלכלית, הוא אף מנוגד להגיון הכלכלי. הרי מדובר בחיות שמסתפקות במועט, נפוצות באזורנו ומסתבר שהמוסלמים לא בוחלים בהן, אלא אם הם צמחונים. ארנבות אגב משמשות כמזון לעניים ומגודלות אפילו בתוך הערים הפלסטיניות בדיוק למטרה זו: מה הן כבר אוכלות? אבל בעליהן יכולים ליהנות כפעם בפעם מבשר. וראו סיפרו של רועי פוליטי "ארנבוני גגות" על האינתיפאדה הראשונה.

הטיעון הכלכלי אם כן לא תקף. ומה כן? מספר ההסברים הרב אינו נותן את התחושה שיש הסבר אחד ותקף לכל המקרים. יותר מכך: מסתבר שגם בימינו עדיין יש חיות שהן קדושות או טמאות מכדי לאכלן, אפילו עבור חילונים. הדוגמה הידועה לאחרונה היא הסוסים. איזו שערורייה פרצה באירופה כשהסתבר שבתוך הבשר הקצוץ שנמכר באנגליה, גרמניה ומדינות אחרות באירופה נכלל גם בשר סוס. כולם זעמו, חוץ מהצרפתים: הם אוכלים סוסים תמיד.

זה המקום לשאול: מה אתה מתעסק בכשרות? את מי זה מעניין בכלל? ובכן האמת היא שכשרות לא מעניינת אותי בכלל. קדושה כן מעניינת אותי. וגם תמוענת הראי שלה – טומאה. יהודים לא אוכלים חזירים טמאים והודים לא אוכלים פרות קדושות. והשאלה למה אינה חשובה: הקדוש קדוש ואין להרהר אחריו.

 האמת היא שכיום אנחנו די בקלות שוחטים פרות קדושות. למעשה זה הפך לדבר די מקובל בארץ. מעניין מדוע איננו שוחטים חזירים טמאים. אולי משום שהפרות קדושות לאחרים. החזירים זה שלנו. קל הרבה יותר לבטל את הקדוש לזולת מאשר את הקדוש לנו. אבל עצם ההתייחסות לדברים כאל קדושים או טמאים, קדושה שאין להרהר בה כי היא ציווי אלוהי, מונעת אותנו מלבחון ומונעת מאיתנו מלראות את מה שקורה מסביבה.

אנחנו נמצאים היום ערב יום השואה. זמן לא קל במקומותינו. ממש בימים אלה מתמלאת התקשורת בדיבורים על מצבם הקשה של שרידי השואה. אנשים שסבלו סבל רב, וכולם כיום זקנים ונזקקים לסיוע. חלק גדול, גדול מדי מהם אינם מקבלים את המגיע להם. ואני אעז ואומר כאן משהו שאולי אינו במקומו, אבל פרות קדושות תמיד נוהגות להסתובב במקומות הלא נכונים. לא רק הקשישים ששרדו את השואה אינם מקבלים את המגיע להם. ומי שלא עבר את מה שהם עברו – ראוי להזנחה ולשיכחה? ואם הקשיש שמעיר לצעיר על התנהגותו וזוכה בתמורה לאלימות פיזית איננו ניצול שואה – אז הכל בסדר?

החברה שלנו היא חברה קשה. אין עוד דאגה לחלש ותמיכה בו. מכל אלה לפליטי השואה הקשישים ששרדו יש את המעט שאחרים לא זוכים גם לו: יש מי שייאבק למענם בתור שכאלה. ומי ייאבק למען האחרים?

ואם כבר משהו ממש מהשבוע הזה: לריקי כהן מחדרה קשה? שתחכה קצת, ועם קצת מזל היא תגיע לגיל הפנסיה. אז יהיה לה קשה הרבה יותר.

התחלתי בכשרות ואני מסיים בקשישים. אבל אם יש עדיין משהו שצריך להישאר קדוש – הרי זו קדושת חיי האדם. האדם באשר הוא. רק במקרה הזה אפשר לקבל גם סנוורים מסוימים.

ולמרות הכל אני רוצה לסיים בנימה אופטימית מעט: החברה הישראלית היא חברה קשה. אבל המקום הקטן הזה שאנחנו חיים בו, הבועה הקטנה שלנו בנגב, נראית לי עדיין אחרת לגמרי. אני מאמין שנדע לשמור על כך.

שבת שלום

  29. מרץ. 2013

י״ח ניסן תשע״ג

פרשת השבוע - -פרשת "שמיני" השבת הגדול
מאת יזהר יערי

פסח עכשיו, ומצווה לספר ביציאת ממצרים. אז בואו נספר קצת ביציאת מצרים, ובמכות מצרים או לפחות באחת מהן – השמינית:“וה' ניהג רוח קדים בארץ כל היון ההוא וכל הלילה הבוקר היה ורח הקדים נשא את הארבה ויעל הארבה על כל ארץ מצרים … … ויכס את את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד...” כן, איון ונורא ללא ספק. ובזה נזכרתי ביום שלישי, היום הראשון לחול המועד פסח, כשהייתי בדרכי הביתה מהעבודה. שעת אחר הצהריים מוקדמת, ובשלב מסוים הבנתי שהפרפרים שמעופפים סביבי הם לא פרפרים. לא רק זה: הם יותר מדי, הרבה יותר מדי, ממה שאני רגיל לראות גם בימים אלה, של תחילת האביב. ואז הבנתי: מדובר בארבה.

כן, בכל שמחת החג והממשלה וכל אלה שכחנו קצת שיש גם ארבה, והוא כנראה לא הולך לשום מקום אם כי זז קצת מפה לשם.

האמת – הופעת הארבה לא הפתיעה אותי. כבר כמה שבועות שאני מחפש את העננים האלה בשמים, והם אינם. אז הנה הם. אבל לא רק ארבה הופיע. גם המטיילים. עצרתי ליד קבוצה כזאת כדי לחפש קצת חגבים על הארץ. להפתעתי איש מהמטיילים לא שם לב בכלל למה שקורה סביבו. כן, היו כמה חיות מגעילות (לא ברור יל מה מגעיל בחגב, אבל מילא), שנתפסות על הבגדים. אבל איש לא גילה התרגשות למראה תופעת הטבע הנדירה שנחתה עליו פתאום. ככה זה: אם זה לא בתקשורת זה לא קיים. והתקשרות כבר די נמאס לה מהארבה. רק שלארבה לא נמאס מאיתנו.

ומכיוון שזה פסח מה הגיוני יותר מללכת לכתובים. אז הנה מה שמצאתי בפרשת השבוע שלנו, פרשת "שמיני”. הפרשה הזו עוסקת בחיות הכשרות והטמאות, וגם מקומו של הארבה לא נפקד ממנה.

"אך את אלה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע אשר לו כרעיים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ: את אלה מהם תאכלו את הארבה ומינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגול למינהו ואת החגב למינהו". האמת היא שלא ממש מעניין אותי אם הארבה כשר או לא. הסוגיה הקשה הזו עולה כל פעם שהארבה נוחת עלינו. כשר או לא? רק לתימנים מותר? גם למרוקאים? והפולנים נשארים עם גפילטע פיש, מסכנים? ובכן כמה זה יכול להיות חשוב למי שבחג הפסח מתיישב במסעדה ומזמין מנה של פירות ים (ומקבל אותה עם כיכר לחם הבית), אלא אם אתה מתעניין בסוגיה למה מה שמותר לתימנים אסור לפולנים, ולהיפך.ואני כמובן מתעניין.

ובכן כפי שראינו התורה מתירה בפירוש אכילת ארבה. ממש במילים אלה ואין צורך בפרשנות. נותרה עדיין שאלה קטנה וזניחה: מה זה ארבה? לומר כתוב ארבה, והוא אפילו מוגדר כעוף – כלומר הוא עף. אבל מה זה ארבה? ובכן קודם כל כדאי לציין נקודה אחת חשובה: ארבה הוא חגב, אבל יש מספר מיני חגבים שיכולים להפוך לארבה. למעשה רוב ימיהם הם חיים בשלווה ככל חגב אחר. אך בתנאים מסויימים הם מתרבים, מתקבצים והופכים לאספסוף. אספסוף זה דבר מסוכן. בעיקר אם הוא מעופף.

כאן נעשה פאוזה קטנה כדי לאמר משהו על בעלי חיים כשרים וטמאים. ובכן מסתבר שאף אחד לא מושלם. משה רבנו לא ממש הכיר את כל החיות עליהן דיבר. ככה למשל מופיע השפן כמעלה גרה. שפן איננו מעלה גרה. וכמוהו גם הארנבת. העטלף שוכן כבוד לצד החסידה, הדוכיפת והאנפה. כולן מוגדרות עופות טמאים, וגם העטלף הוא עוף טמא. אך לא רק טעויות יש. גם אי הבנות. למשל בת היענה מופיעה לצד התחמס, השחף והנץ. ציפור טורפת. איננו יודעים מיהי בת היענה של משה. כל עוד אין לדברים האלה השלכות על חיינו – זה גם לא באמת חשוב: למי כבר מזדמן לאכול עורב?

ארבה זה לא בדיוק ככה. התופעה מוכרת בארצות הושבות על ספר המדבר. לא כל הזמן, אבל אחת לכמה שנים. ענני ארבה כבדים אכן יכולים לגרום נזק כלכלי כבד, גם כיום. אולם לצד הנזק – יש נחמה פורתא: את הארבה אפשר לאכול. למה רק תימנים ומרוקאים? ובכן ארבה לא יגיע לפולין. הפולנים מזהים ארבה בדיוק באותה מידה שהם מזהים אך בת היענה של משה. כדי להימנע מאכילת טמא, ומאחר שבמילא זה חסר משמעות עבורם – אסור להם לאכול את החיה שאנו קוראים לה ארבה. לא כן מרוקאים או תימנים. אבותיהם נתקלו בארבה אחת לכמה שנים וידעו להכיר אותו. הידע עבר מדור לדור וכל דור זכה גם להתנסות עצמית. לכן להם – מותר. הם יודעים מה הם אוכלים. אבל אצלנו הרי הכל קשור. אז גם הקטע הזה הולך ומשתנה. בעולם ההלכה שולטת הקנאות האשכנזית. ומה שאסור אצלם – הולך ונאסר גם על האחרים. ואם יש טעם בגווני היהודות השונים – הטעם הזה, טעם הארבה, הולך ונעלם גם הוא.

אבל בואו נחזור רגע ליציאת מצרים ולמכות. כרגיל, גם הפעם, פרעה מוותר לרגע, ומשה מסיר את המכה. ואיך? “ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה'. ויהפוך רוח ים חזק מאד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף ולא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים". רוח הקדים, כלומר הרוח המזרחית החמה, הביאה את הארבה. רוח ים, רוח מערבית קרירה, נשאה אותו חזרה מזרחה, לים סוף. ולנו לא נותר עוד אלא לדמיין את המצרים. עומדים שם בחצאיות שלהם, הדיהם סירים ומחבתות ורשתות לציד פרפרים (מנסיון – גם לציד ארבה צריך לבוא מוכנים). הם מביטים מזרחה ורואים את ארוחת הצהריים שלהם נעלמת לים סוף. איזו מכה.

אפשר לאמר שבימינו נראה כי המכה הזו אינה משמעותית עוד: הידע והטכנולוגיה גוברים על האספסוף המעופף. אפשר לאמר, אבל לדעת מומחים זה לא מדויק. “בקרב בין האדם לחרקים" אמר לי אנטומולוג ידוע "האדם חושב שהוא מנצח. זאת כנראה טעות". ועדיין אני חושב שאספסוף מעופף של חרקים מסוכן פחות ומזיק פחות מאספסוף אנושי, גם אם אינו יודע לעוף.

חג שמח

ושבת שלום.

  22. מרץ. 2013

י״א ניסן תשע״ג

פרשת השבוע - -פרשת "צו" השבת הגדול
מאת יזהר יערי

השבת האחרונה שלפני פסח נקראת "שבת הגדול". ההסברים למקור השם לא מועטים, ואני לא עסוק בהם. כן חשוב להזכיר כי בשבת זו עוסקים בקהילות ישראל בהלכות פסח, ובחל מהן אף קוראים בקטעים מההגדה.

החלק היפה הוא ששבת הגדול חלה בשנים רגילות תמיד בפרשת "צו", שהיא פרשה קשה במיוחד לדיון עקב ריבוי הדם הכרוך בה.ואכן אנו בשנה רגילה (השנה הבאה תהיה מעוברת), והנה אנחנו כאן, פרש/ת "צו" בשבת הגדול, ועל פסח אנחנו מדברים.

שאלה גדולה היא מה אנחנו מציינים בחג הפסח. ריבוי שמותיו וכינויי של החג מעיד על הפנים הרבות שיש לו: חג הפסח הוא חג האביב, חג החירות, חג המצות (מה יש לחגוג במצות?). אנחנו חוגגים בו את יציאת מצרים, אלא שיציאת מצרים לא נעשתה על ידי העם אלא בזכות כח עליון. כלומר החג בא לציין את כוחו הנשגב והנפלא של אלוהים שאיננו מאמינים בו.ובכל זאת רוח דבריו שהובאו על יעדי משה שורה עלינו עד היום.

"כל שלא אמר שלושה דברים בפסח – לא יצא ידי חובתו" כך אמר רבן גמליאל. “פסח, מצה ומרור". השאלה הראשונה שעלתה בי כשנתקלתי באמירה זו לראשונה היתה: ומי שאמר שלושה דברים אלה – יצא ידי חובתו? יותר מזה כבר לא צריך, והכל בהתנדבות? נראה שלא. ואולי צריך לאמר: בהתנדבות, אבל מתוך תחושת חובה. ממש כמו הגיוס לצה"ל למי שעוד זוכר את הצו הראשון שלו.

ובכן בוא נבחן רגע את הדברים: רבן גמליאל מזכיר בעצם שלושה מאכלים. מכל החג הגדול – שלושה מאכלים. פסח הוא קרבן. ככתוב (אמנם בספר שמות): "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".   את המצה אין צורך להציג, והמרור גם הוא חלק משולחן החג.

אין  עם שמתחיל את ההיסטוריה שלו ב"עבדים היינו" הרי כולם בני גיבורים ואלים. ואנחנו – עבדים היינו לפרעה במצרים. ואנחנו מצווים לזכור זאת לנצח. השאלה כמובן היא מה בדיוק נזכור. האם נזכור את עבדותנו ונעשה הכל כדי להימנע מחזרה עליה או האם נזכור את סבלנו ונעשה את הכל כדי שהסבל הזה יימנע מאחרים. ולכן אני רוצה לאמר משהו על המרור. אותו מרור עליו נאמר: “מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? עךל שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנין ובכל עבודה בשדה...”.

אבל השבוע קיבלנו גם אנחנו את מנת המרור שלנו. בצהלת חג האובמבא נשלחה הידיעה הזו לעמודים האחוריים, אך חשיבותה מספקת והיא עוד תצוף כשמן על פני המים.

הידיעה הצנועה עסקה בתביעה לבג"צ שהוגשה ע"י עובדת זרה שהועסקה כעובדת סיעוד ע"י אישה זקנה ונכה. שתי הנשים כבר אינן פה: העובדת חזרה לביתה בפיליפינים, האישה נפטרה. אבל כמובן יש יורשים ויש עורכי דין. העובדת עבדה בבית האישה וגם גרה בו. כעת היא מבקשת לקבל את תמורת השעות הנוספות וימי השבת והחג שהקדישה למטופלת שלה. שכרה שקיבלה היה שכר מינימום. התביעה היתה אזרחית, כלומר בין העובדת למעסיקתה שנפטרה. הפרטים רבים וחשובים, אך לבית המשפט – לא לנו.

התביעה היתה חשובה דיה להגיע להרכב של תשעה שופטים. פסק הדין מעניין להפליא בעניין כל כך פשוט. בית המשפט פסק ברוב של חמישה נגד ארבע נגד העובדת. לא טעיתי: חמישה נגד ארבע. חמשת הגברים בהרכב פסקו נגד העובדת. ארבע הנשים פסקו בעדה.

החלוקה בין השופטים הגברים לשופטות הנשים מדהימה בפני עצמה. אולם לא עליה אני רוצה לדבר, כי אינה נוגעת לחג שלפנינו.

לו היה בית המשפט מקבל את התביעה – חלק גדול מהקשישים המקבלים סיוע מעין זה לא היו יכולים לעמוד בתשלום. דבר זה עמד לנגד עיני בית המשפט והיה כלול בהחלטה. אלא שהקשיש אינו עומד לבדו. מאחוריו עומדת מדינה שלמה. מדינה שמחליטה כי הוא זקוק לסיוע מעין זה חייבת למצוא את הדרך לממן אותה. עבודת עובד הסיעוד אינה מוגבלת בשעות ואינה מוגבלת בימים. העבודה הזו אמנם אינה בחומר ובלבנים וגם לא בשדה. אבל בני ישראל במצרים נאלצו לעבוד בעבודת הפרך שלהם בשל היותם זרים. וגם אצלנו מדובר בעבודה שאין בני המקום מוכנים לעשותה. לשם כך מגיעים זרים מארצות נכריות. בהיותם זרים אין להם מגן והם מוכנים להסתפק במועט, אבל כמה מועט? אין מנוס מלחוש שהקביעה כי עובד שמקדיש את ימיו ולילותיו בפועל ממש לעבודתו ולמושא עבודתו אינו זכאי ליותר מאשר שכר מינימום קובעת גם כי העבדות מותרת בישראל.

ובכן העם שמתחיל את ההיסטוריה שלו ב"עבדים היינו" מאפשר קיום עבדות בביתו, במאה העשרים ואחת. והוא עושה זאת באמצעות מוסד מכובד שממונה על קיום החוק והמוסר בארצנו, בית המשפט העליון. והוא עושה זאת עבור הזר, הגר היושב בתוכנו. זוהי מנת המרור בה נתבל השנה את ארוחת החג. והתשובה על השאלה מה נזכור באמרנו "עבדים היינו לפרעה במצרים" נותרת פתוחה.

כתוספת וכתבלין, כי המרור לבדו באמת לא טעים כל כך, אנחנו מקבלים גם את החלוקה המיגדרית של מקבלי ההחלטה: גברים בעד, נשים נגד. לא ברור לי מה זה אומר. אבל ברור שזה אומר משהו.

ועוד דבר אחד: “אין עם חופשי כל עוד הוא משעבד עם אחר". כך אנחנו, במשפחת יערי בגבולות, אומרים כל שנה בחג העצמאות.  אבל גם אדם אינו יכול להיות חופשי כל עוד הוא משעבד אדם אחר או נותן יד לשיעבודו. זהו הדבר שאנחנו צריכים לזכור בעת אכלנו את המרור בערב חג החירות שלנו.

ובכל זאת – וגם לכבוד ארבע השופטות שחשבו אחרת -

שבת שלום

וחג שמח

  15. מרץ. 2013

ד׳ ניסן תשע״ג

פרשת השבוע - -פרשת "ויקרא"
מאת יזהר יערי

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור" יצירת אוהל המועד הסתיימה בפרשה הקודמת, וכבוד ה' מלא את המשכן. כעת יש מקום לדבר ממנו, ואלוהים קורא למשה לדבר אליו. פרשת "ויקרא", הפותחת את ספר "ויקרא".

הפרשה פותחת בענייני קורבנות. אפשר לפתור אותם בקלות באמירה: זה כבר לא מקובל היום. בוא נעבור  הלאה, למשהו רלוונטי. אלא שזה לא בדיוק כך.

הקריאה בפרשה, קריאה לא קלה לאדם מודרני, הביאה אותי להיזכר בדו שיח קצר שהיה לי בפייסבוק עם רקפת. רקפת הזמינה את כל מודעיה וקוראיה לאירעו של Meatless Monday, קמפיין להפחתת אכילת בשר שאותו מובילה בארץ מיקי חיימוביץ האהובה. הקמפיין הזה מנסה להביא אנשים לוותר על בשר יום אחד בשבוע. התגובה שלי היתה – למה meatless monday? למה לא meatless everyday? ובכן מסתבר שזה לא כל כך פשוט. בני אדם פשוט אוהבים לאכול בשר, וגם אם העולם המודרני מאפשר להן לחיות בלי בשר בכלל, וגם ללא דגים – עדיין הם, ברובם, יעדיפו לאכול בשר. וגם אם יוכיחו לנו עד כמה זה לא בריא – מול הצלחת או לנוכח הניחוח העולה מהגריל – נוותר לרגע על הבריאות (ובמילא כל מה שטוב הוא או לא בריא, או לא מוסרי או משמין).  וגם אם יראו לנו כמה אכזרית השחיטה – נדון בכך בכובד ראש על צלחת סטייק. טוב, אולי על זה לא נדבר בזמן האוכל, נדחה את זה לאחר הארוחה.

אבל בואו נחזור לפרשה ולהקרבת הקרבנות. נראה שהשאלות האלו לא כל הטרידו את משה ואת אלוהים באותה תקופה. בכלל: קרבנות הוקרבו תמיד, כנראה מאז היו בני אדם. הרצון להתקרב אל האל, לזכות בחסדו ובהגנתו, להימנע מפגיעתו הרעה – כל אלה גרמו להקרבת קרבנות. את הקשר בין רקבן לקריבה אפשר לראות בשורש המילים, שהוא זהה.

אבל מדוע בשר? נראה שניתן לתת לכך שני הסברים, אני מניח שיש יותר. הראשון – הקרבן חייב להיות משהו בעל ערך. מעשה ההקרבה חייב להיות מעשה בלתי הפיך. כלומר: הקרבן ניתן ולא יכול לחזור. עצם הנכונות להעניק ולהקריב משהו יקר צריכה להשפיע לטובה על מקבל הקרבן. הבשר היה ללא ספק נכס יקר ומצרך לא זול, ויכול היה לשמש בקלות לצורך זה. אבל יש גם הסבר נוסף, משלים: בני אדם תמיד נטו לתת לאליהם תכונות אנושיות. לכן אין ספק שהאלים יאהבו מה שאוהבים בני האדם.

וכאן אעשה סטיה קטנה לסיפור חביב, המצריך קיבה חזקה. לאחר מלחמת העולם הראשונה אירח נשיא צרפת את אחד מראשי השבטים באימפריה הצרפתית הענקית של אותם ימים. הוא לקח אותו לאתר הקרב על הסום, ואמר לו: "כאן, במקום הזה, נהרגו למעלה ממאתיים אלף איש!” ראש השבט חשב רגע ואז שאל: "מאתיים אלף? איך אכלתם את כולם?” “ אנחנו לא אוכלים בני אדם!” אמר לו בגאווה תרבותית הנשיא. שוב חשב ראש השבט רגע ואז שאל: אם לא לאכול – למה להרוג?”

שאלה טובה. הרי במבט לאחור, 100 שנה לאחור, לא ממש ברור לנו על מה הרגו ונהרגו רבים כל כך. כלומר אפשר כמובן להסביר: שאיפות אימפריאליות. הבריתות הצולבות. הארכידוכס מסרייבו ובכלל. וגם: העולם השתנה אחרי המלחמה ההיא, ולאחר הקרבנות הרבים שהוקרבו בה. ובכל זאת: למה?

וזה גם מזכיר לי שיחה שהיתה לי עם איש בשם פיטר או'קונור, שכפי שאפשר להבין משמו – הוא אירי(קתולי), לפני שלושים שנה. אחרי שהסביר לי שכל מה שהוא יודע על ישראל הוא מיודע מהספר "אקסודוס" של ליאון יוריס, ואני אמרתי שכל מה שאני יודע על אירלנד זה מהספר "טריניטי" של ליאון יוריס באה השאלה: על מה אתם נלחמים שם? שנינו שאלנו את אותה שאלה. נדמה לי שהאירים כבר מצאו את התשובה: על שום דבר. ואנחנו? אנחנו עדיין באותו מקום. והקרבנות שלנו עדיין מוקרבים.

 וכדאי לשים לב לדבר אחד: מול המזבח בעת הקרבת הקרבנות לא עומד אלוהים לבדו. לידו ניצבים הכוהנים. אלה שמבצעים את עבודת השם, ומקריבים את הקרבנות. בעוד אלוהים נהנה מהריח בלבד (אלוהי ישראל, מאז הופיע על במת ההיסטוריה, לא נהג לאכול כלום) – הכהנים נהנים הן משאריות מבשר הקרבנות (וגם מהסולת והשמן בקרבן החטאת) והן מכך שיש להם משרה קבועה, עוברת בירושה שאינה מצריכה כישורים  מיוחדים למעט זכות אבות. מסתבר שקדושה היא דבר חשוב, אבל יש גם אינטרס לצידה.

ובכל זאת: הקרבנות קדושים. הקרבנות תמיד קדושים. וכשאנו עוסקים בקדושה, גם בקרבנות, אנחנו לא עוסקים במשהו הגיוני שניתן לחשוב עליו ולשנותו. אישית אני לא אוהב מקומות קדושים. לא משום שאני כזה רציונליסט, אלא משום שאני מרגיש שיותר מדי קרבנות מוקרבים למעט מדי צרכים. ואני מרגיש גם שיש מי שנהנה מזה. ישנם כהני הקרבנות שעל הקרבנות קיומם. אני מתקשה לתת יד לכך.

למרות צמחונותי (ואולי אפילו בגללה) אינני מזועזע מהיחס לבעלי חיים. כמובן, צריך לנהוג בהם באופן אנושי (או אולי עדיף – חייתי). אבל קרבנות הבהמות והעוף המוקרבים על מזבח אהבת הבשרים של בני האדם פחות מטרידים אותי מקרבנות האדם המוקרבים על מזבח האמונות הקדושות המעדיפות קדושה על חיים.

ובכן הפרשה, כפי שציינתי בפתח דברי, אולי כבר אינה רלוונטית: קרבנות הבהמה והעוף אינם מוקרבים עוד בבית המקדש. המעצמה הגדולה של אז, רומא, הרסה את בית המקדש וחיסלה איתו את פולחן הדמים.אבל הקורבנות שלנו עדיין מוקרבים. האם יש כוח בעולם שיוכל להפסיק זאת?

שבת שלום.

  8. מרץ. 2013

כ״ו אדר תשע״ג

  1. מרץ. 2013

י״ט אדר תשע״ג

פרשת השבוע - -פרשת "כי תישא"
מאת יזהר יערי

והנה הפסוק הפותח פרשה זו. זהו פסוק בעל מיותר ממשמעות אחת: “כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'. כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה', העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם".

קודם כל הערה קטנה על הכתוב, עניין שולי שאולי בעתיד יתברר כבעל משמעות רבה יותר: מה פירוש הקטע בו נאמר "ונתנו איש כופר נפשו בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם"? ובכן בעצם אסור לפקוד בני אדם. כלומר: אסור לספור אותם. והרי כל נפש בישראל היא עולם מלא. דוד המלך יבצע מפקד בעם, בניגוד להוראת נתן נביאו. התוצאה היא מגפה איומה. אבל כאן המקרה שונה: המטרה כאן היא גיוס כסף לעבודת הקודש, נו, ואם מדובר בכסף למטרה כזו – כולנו יודעים שבשביל זה מותר הכל. גם לפקוד, ולא יהיה נגף.

ובכן מה יש לנו כאן? נתחיל ממה שאנחנו לא יודעים, אבל יכולים להניח: איננו יודעים עם המס גבוה או לא. אמנם המקרא מפרט כי השקל הוא עשרים גרה. זה אולי טוב לקוראים בעת הכתיבה, אבל לנו זה לא אומר כלום. עם זאת יש להניח שלא מדובר בסכום גדול מאד: גם הדל צריך לתת אותו, ובסופו של דבר הדל גם צריך לחיות ממשהו. והמס אם כן הוא כזה שכולם יכולים לשלם.

כולם יכולים לשלם? המס לא גבוה? כאמירת מסגרת זה בסדר. ובכל זאת – מה זה יכול לשלם? ובכן כדאי לשים לב שמדובר כאן במס גולגולת. כלומר מס המושת על כולם, בסכום קבוע. על כל מי שעבר את גיל עשרים. יתרונו של המס הוא בכך שקל לגבותו:אתה קיים? שלם. לא נבדוק את הכנסתך, את הוצאותיך, את שטח האוהל בו אתה גר ואת מספר העיזים שאתה מגדל. אפילו לא נבדוק אם אתה בעל רכוש או עבד.יש מי שעבורו אכן מדובר בפרוטות. אבל ייתכן בהחלט שיש מי שעבורו מחצית השקל הוא סכום של ממש. זו חולשתו הגדולה של מס הגולגולת. או כפי שאוהבים לקרוא לו בקיבוצים: מס אחיד. הוא אחיד במספרו, אך לא בערכו.  המס אינו אחיד באמת: בנקודות קיצון, כמו שרואים להן הכלכלנים, ייתכן בהחלט שיהיה מי שלא ירגיש כלל את תשלום המס בכיסו, ויהיה מי שהמס הוא הדבר היחיד שיוכל לשלם. במובן הזה המס ממש לא אחיד: השקל של העני, המחזיק בידו רק שקלים מעטים, גדול וכבד מהשקל של העשיר שאינו מתכופף להרים אותו מהרצפה. כדי שמס יהיה צודק צריך לבדוק גם מה נשאר בידי הנישום. לא די במה שהוא נותן, צריך לבדוק גם מה נותר בידו.

וכעת לעניין השני: מהי מטרת המס? מקוצר יריעה אדבר רק על מטרת המשלם. ובכן על כך נאמר: "והיה לבני ישראל לזיכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם". החלק הזה מתחלק לשניים, ואתחיל דווקא בקטן ביניהם: ההנחיה לגבות כפעם בפעם סכום כסף מסוים ע"מ להזכיר לבני ישראל כי עליהם לכפר על נפשם היא רעיון טוב: אין אדם שלא יחטא. אולם רבים מחטאינו נעשים בהיסח הדעת.  הכנסת היד לכיס לצורך תזכורת  היא דרך טובה: אף אחד לא אוהב לשלם מס, והוא ודאי יזכור מדוע הוא משלם אותו.

אך יש במשפט הזה אמירה הרבה יותר מרחיקת לכת. זוהי האמירה כי באמצעות מחצית השקל הזה יכפרו בני ישראל על נפשותיהם. המטרה ראויה, אבל הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.

ואולי בכל זאת נתחיל בטוב: אם העשיר לא ירבה והעני לא ימעיט, והמס הוא אחיד, ואם המטרה היא כפרת נפשות – הרי אפשר ללמוד מכך כי הנחת היסוד היא שנפש בני האדם, עשיר או עני – שווה היא. העשיר אינו שווה יותר ואינו ראוי יותר מהעני. ובלבד כמובן שלא מדובר על אישה, אבל לא ניכנס לזה כאן.

וכיצד מגיעים לדרך לגיהינום? ובכן ההנחה הרשומה כאן, היא כי הכסף יכול לכפר על עוונות. אפילו עוונות כלכליים קשה לתקן באמצעות תשלום: כסף שנגבה שלא כדין, מחסור שנכפה על אנשים שלא בצדק השפעתם אינה כלכלית בלבד.למחסור כזה ייתכנו השלכות מרחיקות לכת בתחומים נוספים. אך האפשרות לכפר על עוונות בכסף היא קורצת. הכנסיה הנוצרית של ימי הביניים מכרה למאמינים כתבי מחילה, אינדולגנציות. הם אולי זכו בגן עדן של העולם הבא (מה אנחנו יודעים על העולם הבא) – אך הכנסיה ירשה גיהינום בעולם הזה: האינדלוגנציות היו הזרז העיקרי לפרוטסטנטיות ולרפורמציה. ויחד איתן – למלחמות דת שהחריבו את אירופה במשך 200 שנה. כך שגם האדם הפשוט זכה בגיהינום הפרטי שלו, גיהינום עלי אדמות.

אבל לא הכל דרמה סוחפת ומלחמת עולם. אנחנו נתקלים בזה גם בחיי היומיום שלנו: רבים מבעלי ההון שלנו זכו בכספם הרב בזכות ידע ייודי בדבר הדרך להשיג כסף: ניצול מערכים פוליטיים, חוקים המפלים לטובה את מי שיש לו כבר, משק שמאפשר לעשות כסף בדין, אך ללא צדק. והכי טוב: לא לשלם על כך מס. כמובן שזה לא מתקבל בעין יפה. ובכן יש פתרון. כפרת נשמותיהם הן תרומות נדיבות להקמת מחלקה אונקולוגית, למוזיאון לשכונת עוני או לקבוצת כדורגל. מגזלנים הם הופכים לנדיבים, וכבונוס גם מונצח שמם על שלט נחושת.  וכך, במקום לשלם את חלקם – הם גם משלמים פחות, וגם נהנים יותר.

ואני אומר: אין כפרת נפשות בתשלום. חברה שרוצה להיות מתוקנת צריכה אכן להפעיל את כל מערכות התמיכה בגוף ובנפש, אבל היא צריכה לעשות זאת ממקורות של מס. לא מצדקה. והיא צריכה לעשות זאת ממס צודק, כזה שרואה את האדם שעומד מאחוריו. ובקטנה: מה שנכון למדינה כולה – נכון שבעתיים בקיבוץ.

שבת שלום.

  22. פבר. 2013

י״ב אדר תשע״ג

פרשת "תצווה" מאת יזהר יערי

פרשת "תצווה", פרשת השבוע שלנו, היא המשך ישיר לקודמתה, פרשת תרומה.

אך בעוד פרשת "תרומה" עסקה בבניית המשכן - פרשת "תצווה" עוסקת בעבודת האלוהים, הכשרת הכוהנים, הגדרת חובותיהם וזכויותיהם.

ונתחיל בבגדים:

ישעיהו ליבוביץ מעמיד זו כנגד זו שתי מערכות בגדים. האחת- בגדי אדם וחווה כפי שהם מופיעים בספר בראשית פרק ג', לאחר הגירוש מגן העדן: “ויעש ה' לאדם ולאישתו כתנו עור וילבישם" זה כל מעשה האלוהים ותיאורו בעניין זה. ובאמת: לאחר בריאת העולם- מה היא תפירת שתי כותנות עור, אם גם ראשונות ויחידות במינן? בגדי הכהונה מתוארים לעומת זאת בעשרות פסוקים, לפרטי פרטיהם.הבגדים מפוארים. מעוטרים בזהב, צתכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר. הם משובצים באבנים יקרות המעוטרות גם הן בכיתוב משובץ זהב. הפירוט כה רב עד שנראה כאילו לו החליטו היום ליצור מחדש את הבגדים האלה – המגבלה היחידה היתה כסף. וגם חלק מהחומרים, שמהותם אינה ברורה לנו. אבל כיצד מה ואיך – הכל כתוב בספר.

 על כתפיו נושא הכוהן אבני זכרון ועליהן כתובים שמות שבטי ישראל. על ליבו נושא הכהן את אבני החושן, המייצגות את שבטי ישראל. אגב – על אבנים אלה לא חרוטים שמות, וטוב שכך: שמא יתגאה שבט ששמו חקוק על אבו יקרה יותר.

וכך, כששבטי ישראל על כתפיו ועל לוח ליבו, ילך הכוהן לעסוק בקודש ולעבוד את אלוהים בשם העם כולו.

אך הרי לא די בבגדים. אדם, גם אם הוא כוהן גדול, זקוק לאוכל. והאוכל אכן ניתן לו בנדיבות. את בשר איל המילואים מתוך הקורבנות ואת הלחם אשר יונח בפתח אוהל המועד – אותם יקבלו אהרון ובניו לאכולה. ומה שלו יוכלו לאכול לא יימסר לעניים. הוא יישרף, כי קודש הוא.

ובכן הנה יש לנו ביגוד ומזון ומה עוד נחוץ? קביעות. כן קביעות זה דבר חשוב, ואכן "והיתה להם כהונה חוקת עולם ומילאת יד אהרון ובניו" ובכן הנה יש גם את זה:כהונה חוקת עולם. במה מילאת את יד אהרון ובניו? לא כתוב, אבל נראה כי ידיהם מלאות למדי גם בלי לפרט.

תמיהה היא: עם של נוודים שזה מקרוב ברח מבית עבדים. שלפניו דרך קשה וארוכה. מניין יקח את כל הדרוש לקיום בית כהונה כזה? נכון, הכוהנים מייצגים את רוחו של העם. הם העומדים מול אלוהיו והם המסמלים את ערכיו. אבל האם כל זה חייב להיעשות בפאר שכזה? ברווחה שכזו?

סטייה קטנה לעניין שאולי לא קשור, ואלי בכל זאת כן. כל פעם שאני קורא את הפרשה הזו אני נזכר בשיר חביב שנכתב ע"י דן אלמגור (והולחן ע"י יוחנן זראי), מעשה במכנסיים שמו. מכיוון שהשיר ארוך מעט לא אצטט כאן את כולו, אלא את הבית הראשון והאחרון בלבד:“יום אחד החליט לו חיים/כי רוצה הוא מכנסיים/רוצה הוא מכנסי פסים/אכן קרה זה יום אחד/והוא נגש אל החייט/וכך אמר לו: תפור מיד/התחל מן הכיסים.”  תפירת המכנסיים לוקחת זמן רב, כמעט שנתיים. לאחר שחיים מקבל את המכנסיים מסתיים השיר בבית הבא: “שאל אז חיים איך נברא עולם/רק תוך ימים שישה/ומכנסיים לתפירה/עניין הוא לשנים./ חייך אז החייט וחיוכו אמר לחיים: /הבט נא בעולם והסתכל במכנסיים". (ביצוע של ראובן זינגר, מרביעיית מועדון התיאטרון).

כן כן. העולם, בהבדל מלבוש הכהן הגדול (וגם מהמכנסיים של חיים), אינו מושלם. שישים משפטים מתארים את לבוש הכהן.  האם אין ים המלל בא להסתיר משהו? איזו כוונה אחרת? הרי אלוהים, יש להניח, לא זקוק לכל הפאר הזה. העם עצמו – מתקשה לממן אותו. ומי שאלוהים דיבר אליו מתוך שיח מדברי – האם הוא זקוק לכל זה? לא. הסיבה ודאי אחרת. ואכן יש לפאר, להדר ולמלל הרב מטרה אחרת. הם מייצגים את כוחו של השלטון. את עוצמתו. את עושרו. אם כך  הרי לא ממש מפליא שעשרת אלפים שקל מוקדשים לגלידה (אגב – 10,000 מילא, אבל מכל הטעמים בעולם וניל אגוזים? לא הגזמנו קצת?). מדובר בכסף קטן לעומת דברים מיותרים רבים כל כך שמיועדים הן לנוחות השליט והן להפגנת עוצמתו. מהנהגים ועד לחדרי שינה במטוס המיוחד. בכל זה אין חדש: השיטה אותה שיטה, העם אותו העם, ורק החומרים בהם מתעסקים משתנים. קצת.זה טוב לעם? לא. זה טוב לשליט. והרי הוא מקבל ההחלטות.

ואם כבר מדברים על דבר שמטרתו שונה מהמוצהר - אני רוצה לאמר כאן גם משהו על פורים, כי בפורים השנה אנחנו לא רק קוראים במגילה, אנחנו גם מרכיבים ממשלה.  עוד לפני הבחירות אמרתי שאחרי הבחירות יהיה יותר מעניין, וגם יותר משעשע, מאשר אחריהן. ואכן כך הוא. ועדיין אני מרגיש קצת כמו נשף מסכות: כולם אנשי עקרונות ועומדים על שלהם. כולם כועסים על כולם. כל זה עד החיוך המאושר והאחדות מול המצלמה. כי אפילו אם ניקח את הנושא הקרוי "השוויון בנטל" כלומר גיוס חרדים, כמדד (על זה רבים עכשיו, לא?): הרי לא על שוויון בנטל ולא על גיוס חרדים מדובר. בראש וראשונה כי לא על זה מדברים. כי הרי כל ה"מתווים" מתחילים בעוד חמש שנים. חמש שנים! כשלאיראנים יש פצצה, ובאו"ם הכירו במדינה פלסטינית ולנו צפויות עוד לפחות שתי מערכות בחירות. חמש שנים! דחיה זמנית של הביצוע, במקום בו אין דבר קבוע מהזמני. אז יש לנו נשף מסכות נחמד, חבל שהבדיחה על חשבוננו. עוד נתעורר מזה עם הנגאובר רציני.

השלטון ימשיך, כמו אהרון ובניו, להנות מכספי העם, מהקורבנות, מהמזון והלבוש והמעון שמסופקים לו. רק דבר אחד השתנה: כבר לא חייבים לאכול לחם. אפשר עוגות. אה, כן, וגם גלידה (וניל אגוזים? בשביל זה להיות ראש ממשלה?). והעם? העם בינתיים ממלא את הציפיות: הוא מקבל עליו את עול הדברים המיותרים, וממשיך להתפעל מהכהן, מהמלך, מהקוסם.

שבת שלום.

  15. פבר. 2013

ה׳ אדר תשע״ג

פרשת השבוע – פרשת "תרומה"

מאת יזהר יערי

משנכנס אדר עולות שתי שאלות חשובות: מתי פורים ואיפה תהיו בפסח. פורים כידוע בכל מקום הוןא בתאריך אחר, ופלגבי השאלה השניה – עוד נחזור אליה. וכעת לפרשת השבוע, “פרשת תרומה".

התרומה ב"פרשת תרומה" מזכירה לי קצת את "מילווה מלחמה מרצון". כן, זיקני הדור עוד זוכרים את זה. אם כאן כתוב: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו תרומתי" הרי אצלנו היה מלווה מרצון, שנוכה ישירות מהמשכורת. לא המצאנו הרבה. רק ישינו את השם (והבטחנו להחזיר את הכסף).

היפה בפרשה הזו שמצד אחד לכל שאלה יש תשובה -ומצד שני כל תשובה מביאה לשתי שאלות נוספות.

לשם מה נדרש המשכן? ובכן התשובה כתובה: “ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם".שכנתי בתוכם? הרי מלוא כל הארץ כבודו! איך ישכון בתוכם? וכן: נניח שזה נחוץ – למה "ןושכנתי בתוכם" ולא "ושכנתי בתוכו". ובעצם השאלה השני מבוילה אותנו לסוג של מענה: אין המשכן משכנו של אלוהים. בניית המשכן וגם התרומות לבנייתו הן דרכו של אלוהים, כבר בשלב זה, לשלב את כל עם ישראל בעבודת האל. לתת להם שותפות בו.

לא כולם יכולים לבנות. בתיאור מבנה המשכן וכיצד לבנותו נפתחות מרבית הפיסקאות במילה "ועשית". המילה הזאת מזכירה לי את מפגש החקלאים הראשון שהשתתפתי בו. זה היה סיכום עונת התירס בעמק החולה, ואני הייתי די צעיר. במפגש השתתפו קיבוצניקים ומושבניקים והם מסרו דו"ח על דרך גידול התירס. לקראת הסוף קםן מושבניק אחד מבית הלל ואמר ככה: אני לא מבין אתכם הקיבוצניקים. כל הזמן אתם אומרים עשיתי עשיתי: חרשתי, זרעתי, השקיתי. אני אומר כל הזמן עשינו: חרשנו, זרענו, השקינו. אצלכם זה ודאי לא אתם: הרי אתם מרכזי ענפים. זה חברים אחרים מהקיבוץ. אצלי זה אני והעובד שלי. מה שלמדתי מסיכום התירס היה לדבר בלשון רביםעל כל דבר שאינני עושה לבדי. זו היתה הערת אגב (עם סיפור אמיתי).

התיאור של בניית הארון יורד לפרטי פרטים. ככה זה כאשר צריך להורות למישהו מה לעשות. ארון מעצי שיטים, מצופה בזהב. כרובים עשדויים זהב, מנורת זהב מקשה, וכן הלאה.

השאלה הראשונה שעולה אצל הפלאח מהמדבר היא זו: בסדר. הולכים למסע גדול. יהיה קשה בטוח: יחסרו מים, יחסר אוכל. נחשים, עקרבים, זבובים, עמלקים. צריך להוסיף גם אלונקות עם ארון, כלי זהב ואוהל גדול? לא מספיק כבד גם ככה?

ובכן לא. לא שלא מספיק כבד – לא כבד. בשנות הששים הוציאה להקת ה"הוליס" שיר בשם "הוא לא כבד,הוא אחי" יש מספר אגדות אורבניות על מקור השיר, וכנראה אחת מהן אמיתית, אולי משום שהיא הקדומה ביותר. האגדה הזו עוד מעט בת 100 שנה. מה שחשוב הוא שהמשפט תפס. לפעמים משפט שנכתב נראה כמו משהו שכולנו ידענו, אבל לא ידענו שאנחנו יודעים. הנה המקרה: כשזה חשוב, כשזה אהוב, זה לא כבד. או לפחות – זה פחות כבד.

ארון הברית מייצג את האלוהים בעיני בני ישראל. עבורי, בדרך שאני רואה זאת, אלוהים מייצג את עקרונות העל שלי: הרי אינני מאמין, אבל מאחורי כל מה שאני עושה (טוב, לא ממש כל מה שאני עושה) עומדות אמונות, עומדים ערכים, עומודת תרבות שלמה.

לשאת את הדברים האלה לא קשה. אל קשה משום שהדברים האלה הם אני. אולי אני כבד, אבל לא אחי, ולא האמונות שלי.

כולנו כמובן מכירים את הסיפור על פגישת בן גוריון ו"החזון איש" ואת הסיפור על העגלה המלאה והעגלה הריקה. לפחות מנקודת הראות של בונה ארון הקודש עגלת הדתיים אולי מלאה מזו של החילונים, אך ודאי אינה כבדה יותר ולכן אין מקום לפנות להם את המעבר. יותר מכך: המסע הגדול אל הארץ המובטחת ללא ארון הברית הוא מסע חסר תכלית. עוברים מכאן לשם. רק מטען העקרונות והאמונות שאנו מובילים אותנו, רק האמונות, התרבות, העקרונות אותם מייצג ארון הברית עושים את המסע לבעל תכלית.

השאלה האם נוכל להגשים את כל אלה חשובה פחות: המטען שאיתנו מעיד עלינו מעיד על דמותנו. הוא אנחנו.

מדברים היום הרבה על "שוויון בנטל" מעין משפט שעוד מעט, לאחר קבלת ההחלטות כיצד משווים את הנטל, יתברר לנו כריק מתוכן. הבעיה איננה נעוצה בצרכים של המדינה הזו (ולכן גם יתברר המשפט כריק מתוכן: אפשר צבא בלי אברכים) אלא בנכונות לשאת באותו דבר שהוא נטל עבורנו. הדבר שאינו חלק ממכלול הערכים, התרבות והאמונות שלנו. אותו דבר שאנחנו עושים כי צריך,כי כולם צריכים כי הוא נטל.

אבל האמירה הזאת גולשת גם לחיי היומיום שלנו. פעם ישבנו בפסח במשל שעה ארוכה, האזנו לקריאת ההגדה, לשירת המקהלה, וחיכינו. באמת חיכינו לאוכל. הארוחה היתה בתום הכוס הרביעית. אם כי בלהבות היו אוכלים את הדג בכוס שניה (ולכן, לדברי אבא שלי, הכוס הזו היא "כוס ישועות").היום אומרים לי: בוא נעשה את זה קצר. לילדים אין סבלנות. זה לא נוח. האמת? האמונה חסרה. כי הדברים נהיים ריקים מתוכן.עטיפה בלבד, נייר צלופן. ונייר הצלופן נעשה זול בימינו. אבל הדיבורים האלה, ההגדה, השירה, הם התוכן. לא האוכל (אלא אם חושבים על מצות, כמובן). וכך גם במקרים אחרים: הדרישה לשיוויון, לצדק, הדיבור ב"אנחנו" ולא ב"אני", התמיכה בחלש. כל אלה  הם הכרח. הם התרבות, הם הערכים. הם לא כבדים מאיתנו.

המשכן מזכיר במובן מסויים בובת בבושקה: מעטפת ועוד מעטפת. הכל יפה, אפילו יפה מאד. ובסוף, בפנים, מה יש? כלום. אוויר. אבל לא ככה: לא כלום, לא אוויר. בפנים ישנן האמונות. בפנים ישנם העקרונות. בפנים מונח הלב המשותף של כולנו, ועליו עלינו לשמור.

שבת שלום.

  8 פבר, 2013

כ״ח שבט תשע״ג

 פרשת "משפטים" מאת יזהר יערי

אמצע החורף בנגב. משטחים אדומים שובים את הדמיון, והמוני עם ישראל מציפים את השטח. לא ברו מה יש יותר: אנשים או פרחים. מזל ששומרי השבת אינם יכולים להגיע במהלך השבת. כך ניתן לחלק מעט את המבקרים: מרבית שומרי השבת ביום שישי – מי שאינם שומרי שבת מגיעים בשבת. סדר אלוהי. “דרום אדום" קראנו לזה, והפכנו את זה לפסטיבל. פסטיבל שאין בו מסחר, אין בו מכירות רק ירוק ואדום ו..,כן עוד כמה צבעים בוהקים קצת פחות. סיבה טובה לבקר.

היום, בטיול, נשאלתי מאיפה הופיעו כל הכלניות האלו. ומדוע לא היו כאן קודם. ובכן התשובה היא זו: הן היו כאן קודם, אבל נחבאו בין עשבים פחות צבעוניים, יותר גדולים ויותר חזקים. לא אכנס כאן להסבר כיצד זקפו הכלניות ראש. ההסבר אינו חשוב במיוחד, למעט לבעלי מקצוע ולסקרנים שרוצים להעמיק. אבל חשוב לציין: היופי היה. הוא היה יופי נסתר.

קל לשכוח בתוך היופי הזה ובתוך השלווה (כי הפעם יש רק צבע אדום, בלי "צבע אדום" כמו בשנה שעברה) את הצרות. אבל במקום שיש אנשים יש צרות, ובאלו בדיוק עוסקת פרשת השבוע, פרשת משפטים.

בפרשת יתרו מציע יתרו למשה להציג לפני העם את "החוקים ואת התורות ןהודעת להם את הדרך ילכו בה  ואת המעשה אשר יעשון". בפרשה הזאת, לאחר עלייתו להר סיני, ניגש משה למלאכה עצמה.

 לא בעבודת השם מתחילה הפרשה,  אלא בעניינים שבין אדם לחברו. משה אינו מנסה לתקן את העולם: זהו עולם קשה, יש לציין. בעולמם של משה ובני ישראל אנשים מאבדים את חירותם. מאבדים את ממונם. את רכושם המועט. הם עלולים להיפגש בשור נגח ובכלל: הם בני אדם וכושלים לא פעם. הם עושים גם לא מעט דברים אסורים. כביכול אולי ניתן היה להימנע מכך מראש – אלוהים שטיבע את חיל פרעה בים לא יוכל לדאוג שאנשים יהיו מעט יותר הגונים ואדיבים? ובכן לא. זהו תפקידם של בני האדם.

פשעים לעולם יהיו אך על בני האדם מוטל להפחית אותם ולהפחית את נזקיהם. לא נוכל לשנות את העולם ואת טבע האדם, אך נוכל להגביל את עוצמת העוול. נוכל להגביל את עוצמת העוול ע"י כך שנפצה את הקורבן. נוכל להפחית את כמות מעשי העוול ע"י יצירת מערכת הרתעה יעילה. זהו התפקיד העיקרי של מערכת החוקים והענישה.

המשפטים מעניינים, ולעיסוק בהם יש השלכות עד ימינו אנו. חלק מהם נראים לנו מובנים לחלוטין כאילו אל היה צורך כלל בכתיבתם. אלא שכידוע אין איסור על דברים שבמילא לא עושים. איסורים מוטלים כאשר מתברר שהמובן מאליו שוב אינו מובן מאליו. סתם כדוגמא – ברור לכולנו שרצח אינו חלק מעולם מתוקן. אלא שמשה, נביאנו, מורנו ורבנו, רצח בעצמו איש מצרי. נכון, הגיע לו למצרי הזה, אבל אלו הן בסך הכל נסיבות מקילות. משה ידע היטב מה הוא אוסר: הוא אוסר את מה שעלול להיעשות. והוא מטיל עונשים על מי שיעושה את האסור בכל זאת.

אך ציינתי כבר את העובדה שלא בעבודת השם מתחילה הפרשה אלא דווקא בעניינים שבין אדם לחברו. האם משום כך אמרו חז"ל כי דרך ארץ קדמה לתורה? אינני יודע. אבל ברור שמי שאינו נוהג בדרך ארץ כלפי רעהו – כבוד גדול אינו נותן לתורה.

וכמו ראה משה את העתיד לבוא מופיע הפסוק הבא שכדאי אולי לבארו מעט: “[ו]כי יזד איש על רעהו להרגו  בערמה מעם מזבחי תיקחנו למות". כדאי לשים לב: לא מדובר אפילו בהצלחת המזימה. עצם הרעיון שמישהו מתכנן רצח די בו. ואם דרך מקובלת להימלט מעונש מוות היתה להיאחז בקרנות המזבח (כי אין להכתים בדם את המקום הקדוש) הרי עצם הנסיון לחסות בקודש בעקבות מעשה כה נורא תביא למות המבצע, ללא רחמים. תמהני כמה אנשים שחובשים כיפה לראשונה בהתייצבם לפני בית המשפט טרחו לקרוא את הפסוק הזה. וכמה דיינים בבואם לגזור את דינם טרחו בכך גם הם.

שנים רבות חלפו מאז ירד משה והמשפטים בידו. בני ישראל היו ליושבי קבע. משפט המדבר התרכך. דת ישראל עוצבה ע"י אנשים שחיו תחת שלטון זר, שלטון שלא שש להפקיד בידם עוצמה כמו עונשי מוות." סנהדרין ההורגת (אדם) אחד בשבוע (=שבע שנים), נקראת חובלנית" ויש הגורסים שמדובר לא אחת לשבע שנים אלא אחת לשבעים. חילוקי דעות בין חכמים היו על מידת התועלת בהוצאה להורג, ולא על מידת הצדק שבה.  העולם משתנה, והחוקים איתו.

כדאי גם לזכור: בתוך כל המשפטים והצווים הקשים והנוקשים ישנם גם כמה ציוויים רכים, נעימי ונוחים למגע: “אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. לא תהיה אחרי רבים לרעות (כלומר לא תעשה את הרע רק משום שכך נוהגים הרבים) ואל תענה על רוב לנטות אחרי רבים להטות. ודל לא תהדר בריבו. כי תראה חמור שונאך רוטבץ תחת משאו וחדלת מעזוב לא עזוב תעזוב עימו. לא תטה משפט אביונך בריבו.מדבר שקר תרחק...” כאלה יש עוד כמה. צריך רק לפתוח את הספר ולקרוא.

ואחר כך צריך לזכור: המעשים הטובים, והכללים הטובים, ישנם. כמו הכלניות הם נחבאים בתוך הקש והגבבא של היומיום. ואנחנו – אנחנו צריכים רק לחשוף אותם ובעיקר להצמיח אותם, ולא פחות – להפחית את העשבים השוטים שמסביבם. ואז נוכל לראות כיצד החברה שלנו, ממש כמו שדה כלניות בחורף של הנגב הצפוני, פורחת.

1 פבר, 13

כ״א שבט תשע״ג

 פרשת "יתרו" מאת יזהר יערי

ביום חמישי אחרי הצהריים נסעתי דרומה. ירד גשם כבד. אנשים בארץ הזאת אוהבים את הגשם, וסולחים לו אפילו על השיטפונות. בעיקר אם הם קורים אצל אחרים.

ברדיו דיברו על פרשת השבוע, פרשת יתרו. האיש שדיבר דיבר על יתרו כ"מנטור". יועץ העל של משה. האיש שבא ללמד את משה כיצד לנהל את עמו.שהכיר את משה כפושע נמלט ממצרים. האיש שהשיא למשה את ביתו. ראה בהיוולד ילדיו של משה, הלא הם  נכדיו שלו. היה זה יתרו שראה את משה מתחיל את דרכו כרועה צאן והנה הוא רועה את העם כולו.

היה זה אותו משה שהגיע אליו יום אחד ואמר לו "אלכה נא אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים". יתרו לא שאל שאלות רבות. אולי ידע את המצפה למשה ולו, “ויאמר למשה לך לשלום". ומשה הלך. לבדו.

הגשם נחלש לאיטו בדרך דרומה. ליד אשדוד עוד היה כביש מוצף חלקית, ובכניסה לאשקלון הוא הפך לטיפות בודדות. גם אני אוהב גשם. לכאורה הוא אמור להסב עצב. השמים אפורים, הצבעים דוהים. אבל כאן, בתוך הרכב, הוא מקנה אינטימיות של מקום סגור וחם מול החוץ הרטוב. ברדיו כבר עברו לפוליטיקה, אבל אני עדיין עם יתרו.

והנה עבר הזמן. במצרים – ניסים ונפלאות. מכות איומות. צבא מצרים טובע בים. בני ישראל עוברים בחורבה. ועל כל אלה – משה שליח האלוהים. ויתרו מחליט לעשות מעשה. הוא לוקח את משפחתו של משה, ציפורה אשת משה ובניו גרשום ואליעזר ומביא אותם למשה. ושם, ליד הר האלוהים, פוגשת משתפחת משה את אבי המשפחה הנעדר. יתרו מביא את הנכדים לאביהם ואומר לו: הנה אנחנו כאן. בניך ואישתך. ומאחורי דבריו הגלויים ניצב הנסתר: אמנם אתה מנהיג גדול, אמנם אתה שליח אלוהים והעם כולו שומע לדבריך צ- אבל יש לך גם בית. יש אישה וילדים. לעם אולי יימצא מנהיג אחר. אבל לילדים יש רק אבא אחד. ומשה? כבוד גדול נותן המנהיג לכהן הנווד: "ויצא משה לקראת יתרו וישתחו לו ויישק לו.”

למחרת יוצא יתרו לראות את משה בעבודתו. והמחזה הנגלה לעיניו אינו נראה לו: העם עומד על משה מבוקר עד ערב, ומשה שופט את העם ואומר לו את דבר אלוהים בכל ענין וענין. ושוב רואה יתרו לנכון להתערב. הפעם לא כאבי המשפחה אלא כאיש זקן ועתיר נסיון: לא תוכל לשאת לבדך את משא העם הזה הוא אומר למשה. "עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלוהים עימך.” כלומר: אני אתן לך עצה, ואתה תעשה כרצונך. והוא מציע לו ראשית להציג לפני העם את התורה ואת החוקים ואת העונשים הצפויים למפר אותם. ולאחר מכן למנות פקידים ומערכת היררכית וביורקרטית (או כלשונו: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישם ושרי עשרות) אשר ינהלו את העם וישפטו אותו בדברים הקטנים, ורק הגדולים יובאו לפניו.

לכל קיבוץ בנגב יש איזו צומת מעט צפונית לו ששם, כך יאמרו חבריו, הגשם נעצר תמיד. אלו כמובן שטויות. אגדות מקומיות. ברור שלשום צומת אין את הכוח לעצור את הגשם. אבל אין ספק שבפניה שמאלה בצומת גבולות הכביש כבר יבש לחלוטין. עוד מרחק קצר וגם השמים כבר מתבהרים ורק רוח חזקה וקרה עוד נושבת. כן, בצומת גבולות הגשם נעצר. זה ידוע.

אבל משה לא נעצר בדרכו. הוא מקבל את עצתו של יתרו. ראשית ממנה את הפקידות לפי המלצת יתרו. ולאחר מכן הוא משלח את יתרו הביתה: עצות מהזקן זה דבר טוב, אבל שלא יתערב יותר מדי.

עצתו של יתרו ללמד את העם את דבר אלוהים היא בעלת משמעות אדירה. לא פלא שכבר בפרשה זו נראה את עשרת הדיברות, גירסה ראשונה. הגירסה השניה תופיע בבוא היום בספר דברים, בנוסח מעט שונה. לאחר עשרת הדיברות יבוא ויצטרפו עוד חוקים וכללים והוראות רבים מאד (תרי"ג מצוות). אבל ההתחלה היא כאן: התורה שוב אינה נחלתו הבלעדית של משה. היא תהפוך כעת לנחלת העם כולו.מהתורה שבכתב תצמח התורה שבע"פ. עשרת הדיברות יהיו הבסיס לתרבות המערבית, לדתות המערביות כולל האיסלאם.

סביר להניח שבכל מקרה היה משה מוצא את הדרך להביא לעם את תורתו. בכל מקרה, עם יתרו או בלעדיו, הוא היה נאלץ בסופו של דבר לשתף אחרים בדרכו, בשלטונו ובתורה אותה ביקש להקנות לעם. אולם היה זה יתרו, אפילו לא אחד מבני ישראל, ששלח אותו לעשות זאת.

והיה זה אותו יתרו בדיוק שניסה להעמיד את משה גם על חובתיו כאב וכראש משפחה. האם הצליח? בניו של משה לא עלו לגדולה. עוזריו הראשיים של משה היו אהרון אחיו ומרים אחותו. בני אהרון דווקא זכו והקימו שושלת כהנים. משפחתו של משה לא תזכה לכך.

מגבולות יצאונ לבאר שבע. במעבר הנחל בצאלים הגיע גל קטן של מים עכורים. ידענו שצריך למהר, השיטפון מגיע. כי אצלנו, מה שלא מגיע מלמעלה מגיע מלמטה. גשם חזק וטוב בדרום או במזרח יגיע אלינו בשטפון בנחל הבשור. ואכן הנחל סגור שיטפון.  ומחר אפשר יהיה לראות כבר את הפרחים הראשונים של החורף פורחים מול שמש זוהרת. גשם זה דבר נחמד, אבל גם בשמש יש משהו.

אז זו היתה פרשת השבוע שלנו: בפנים חשבתי על משה ובעיקר על יתרו. בחוץ ירד גשם בחורף שכבר שנים לא ראינו. ובירושלים עסקו בפוליטיקה כמו שעושים תמיד. טבו שיש את התנ"ך להיזכר שכבר היו דברים מעולם. מזל שיש כזה חורף שעוזר לשמור על מעט אופטימיות.

שבת שלום.

25. ינו. 2013

י״ד שבט תשע״ג

פרשת "בשלח" מאת יזהר יערי

הנה יוצאים בני ישראל ממצרים. תמו כל המכות, כולל האחרונה והנוראה שבהן, מכת הבכורות. בפרשת השבוע  הנוכחית מסתיים הקשר הישיר עם מצרים. בעוד העם נמלט שולח פרעה את חיל המרכבות האימתני שלו בעקבותיו. אלא שחיל המרכבות טובע בים. אותו הים בו עוברים בני ישראל בחורבה. אלוהים שוב מוכיח את כוחו ועוצמתו והוא עושה זאת הן למצרים והן לבני ישראל. וכעת הקשה מכל מאחורינו. המסע הגדול מתחיל.

הקשה מכל מאחורינו? בעקרון בדרך כלל הקשה מכל תמיד יהיה לפנינו. ולו מהסיבה שמה שהיה הוא כבר היסטוריה. זכרונות ובעוד זמן מה יהפוך לנוסטלגיה. אבל מה שלפנינו לוטה בערפל. אולי יותר נכון לאמר: לוטה בעמוד ענן. עם העתיד עוד נצטרך להתמודד. העבר – נו. זה עניין להיסטוריונים. הם כבר יריבו עליו.

עמוד ענן? רעיון לא רע. ואכן מיד עם צאת בני ישראל לדרך "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם ולילה עמוד האש להאיר להם ללכת יומם ולילה". עמוד ענן. רעיון מצוין.

בואו נזכור את עמוד הענן ונזכור עוד דבר אחד: זכרון קצר. מדהים לראות כיצד אחרי כל המכות וכל הצרות ואחרי שפרעה כמעט מגרש את בני ישראל ממצרים – כאשר נודע לו כי נימלטו הוא שולח בעקבותיהם את צבאו. לשם מה? כדי שיחזרו ויעשו עוד צריות? לא צריך אפילו להמציא דברים חדשים: עוד ארבה ועוד ברד – ואכן אבדה מצרים, כפי שאומרים עבדיו עוד באמצע הסשן הקודם.

אלא שזכרון קצר אינו תכונה של פרעה לבדו. והרי מיד אחרי חצית ים סוף, בעודם במרחק שלושה ימים כבר מתלוננים בני ישראל  לראשונה. וחודש לאחר הבריחה "ויסעו מאילם ויבוא כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילם ומדבר סיני בחמישה עשר יום לחודש השני לצאתם מארץ מצרים. וילונו כל עדת ישראל … ויאמרו... מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באוכלנו לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב".  זכרון קצר, אמרתי כבר: רק לפני חודשיים עדיין "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" וכעת מצרים היא זכרון מתוק.

אבל אמרתי בואו נזכור את עמוד הענן ולא רק את הזכרון הקצר. אז השבוע היו לנו בחירות. נזכרתי בעמוד הענן ובזכרון הקצר בדיוק בהקשר הזה.

פעם שמעתי מפי חברנו דן גזית (גם כן במסגרת פרשות השבוע המאד מצחיקות שכתב לקיבוץ בזמנים אחרים) את המשפט הבא "שים עמוד ענן לפניך וקרא לזה שקיפות".כן. שים עמוד ענן שיהיה מורה הדרך של העם. נכון: אי אפשר לראות מה בתוכו. אי אפשר לראות מה מעבר לו. ולמען האמת – אי אפשר לראות לאן אנחנו הולכים. אבל שים עמוד ענן וקרא לעם ללכת אחריו. והעם? העם יילך. ראשית משום שכולנו אוהבים שקיפות, אבל לא כל כך יודעים מה המשמעות של הדבר. ושנית משום שמאחורי הענן כל אחד יכול לצייר לעצמו את העתיד שהוא רוצה לראות. עמוד ענן זה מצויין: הוא מאפשר למי שמעמיד אותו לפנינו לתת לנו לתאר לעצמנו את הדרך שאנו מתכוונים ללכת בה.

ועוד דבר טוב יש בו בעמוד הענן: כל אחד יכול להציג עמוד ענן כזה. ובלבד שהפנים שלפניו יפות דיין. הצגת רעיונות ברורים היא בעיה קשה: עוד יצפו ממך לעמוד מאחוריהם. אמירות חד משמעיות עלולות לשים אותך באופוזיציה, וזה חטא כבד. לא. עמוד ענן ושקיות. זה הפתרון.

וזיכרון קצר? נו, איך אפשר בלי זה? הרי רק מי שיש לו זכרון קצר יוכל לשכוח מי אחראי למה שקרה עד אתמול. ובעתיד – רק מי שיש לו זכרון קצר יוכל לשכוח מה הובטח לו. מה בכל זאת ראה מבעד לעמוד הענן.עם זכרון קצר אפשר ללכת רחוק. בעיקר במדינה דמוקרטית.

ושוב קמתי בבוקר שלאחר הבחירות עם ההרגשה הרגילה: “שוב הפסדנו". מצד שני – גם לא היו לי תקוות לנצחון. ככה זה כשאדם בוחר לעצמו אמונה לא מקובלת.

ואז אני חוזר לרגע למקורות ושואל את עצמי: בסדר. מועד היציאה ממצרים מוגדר היטב. החודש, היום, השעה. ומה עם מועד ההגעה? הרי על לוח ההמראות והנחיתות בשדה התעופה זה כן כתוב: מתי ממריאים ומתי נוחתים. אז אנחנו יודעים מתי יצאנו ממצרים, ומתי הגענו? נכון, יש תחנות ביניים עם תאריך מדוייק. אבל ההגעה? גם זה בתוך עמוד ענן?

אולי זה כך משום שלא הגענו. פשוט לא הגענו. הרי הארץ המובטחת שלנו אינה רק ארץ שבה מעיינות בוקעים בבקעה ובהר. אינה רק ארץ שפירותיה ענבים שנושאים אותם במוט בשניים. הארץ המבוטחת היא גם הארץ בה חי זאב עם כבש. היא גם הארץ בה יכתתו חניתותיהם למזמרות. לארץ הזאת לא הגענו.

 כי הדרך עוד נמשכת, ארוכה מאד. ובינתיים יזנבו בנו עמלקים ונצטרך להתמודד עם נחשים ועם תלאות הדרך. אבל אין פרעה מאחורינו, ואין עמוד ענן לפנינו. כל אחד צריך לבחור את דרכו. וגם אם זכרוני קצר (אמרתי כבר שזו תכונה חשובה) אני מתכוון גם הלאה להמשיך לתמוך בדרך שאני מאמין בה, ובכל יום שאחרי בחירות לאמר לעצמי שוב: השיר לא תם, הוא רק מתחיל.

11 ינו, 13

ח׳ כסליו תשע״ג

פרשת "וארא" מאת יזהר יערי

במדינה מתוקנת זה לא היה קורה. הדם בנילוס, הדגים המתים. הצפרדעים והכינים. לא במדינה מתוקנת זה לא היה קורה.

כי במדינה מתוקנת אם יש בעיה מנסים לטפל בה. ואם יש אתגר מתמודדים איתו. חושבים ומוצאים פתרון. אבל כאן, במצרים, לא. כאן קודם נעשה את כל הטעויות ורק אחר כך נחשוב ונעשה את הדבר הנכון.

אז נכון, במבט ראשון זה לא הגיוני. למה שנוותר, אנחנו המצרים. אנחנו המעצמה הכי חזקה בעולם. יותר חזקה מאמריקה אפילו. אויבים של ממש אין לנו. בני ישראל יושבים להם בארץ גושן שלהם, והם רוצים אלוהים? הם רוצים לא לעבוד קשה כל כך? אז מה. למה אנחנו צריכים לוותר.

אה המכות האלו. כן, זה באמת די נורא. בעיקר נורא לא נעים. אבל בשביל הכבוד הלאומי שלנו אנחנו לא נוותר. כי במדינה מתוקנת, ואנחנו מדינה מתוקנת, מדינת חוק, זה לא קורה: הם עבדים – שיישארו כאלה.

ומה אם בכל זאת הם צודקים, לפחות קצת? ואולי הם לא נוראים כל כך כמו שנדמה לנו. הנה, בת פרעה אימצה ילד מבני ישראל. כי אנחנו הרי מוסריים כל כך. אנחנו טובים אפילו לאויבינו.

ובני ישראל – הרי הם אויבינו. הנה פרעה אמר אמר לפני כמה זמן שצריך להיזהר מהם פן עלה עלינו אויב והם יצטרפו אליו. ומה אנחנו רואים? הם מתנהגים ממש כמו אויבים.לא בנשק ולא בכוח, כי אין להם כאלה. אבל הצרות שהם עושים. השימוש בניסים ובקסמים שפוגע במצריים כל כך. לא. הם אויבים. עם אויבים לא מדברים.

ואולי כן? בסה"כ מה איכפת לנו מהם. רוצים ללכת? שילכו! הם שם ואנחנו כאן! נמצא עבדים אחרים. או אולי בכלל נוותר על ערי המסכנות. במילא בונים אותן רק כדי שיהיה במה להעסיק את העבדים האלה. מצד שני- זאת תהיה כניעה לכוח. וזה בכלל אסור: על כוח נענה בכוח. אם הם לא יעשו כלום, יהיה שקט, יהיה על מה לדבר.

אז הנה עכשיו שקט. אתמול מתו הכינים. הכל בסדר. על מה נדבר? אם הכל בסדר – מה הבעיה בכלל. למה לוותר להם אם אין שום סיבה?

והנה זה שוב. הפעם הבהמות מתות. דבר. נורא. אז אולי בכל זאת. אבל פרעה לא יודע להחליט, ומפעם לפעם זה נהיה רע יותר. כל פעם זה רע יותר. מה שהיה קודם הופך לנוסטלגיה: היו צפרדעים בכל מקום. הלוואי והיו עכשיו! הצרפתים אוכלים אותן. ומה נאכל אנחנו כשהבהמות מתות בדבר והחיטה נשחתת בברד? מישהו צריך לקבל החלטה אמיצה.

החלטה אמיצה? פרעה?

מעשר מכות שלקו המצרים שבע מופיעות בפרשת וארא. המכה השביעית היתה מכת ברד ונוספה לה הערה טכנית לכאורה  שנגעה ללבו של הפלח הכותב מילים אלו, וכך נאמר: “והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב (פרחה, החלה לעשות גרעין) והפשתה גבעול והחיטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות [מאחרות להבשיל] הנה.” יש פרשנויות לא מעטות לשאלה מה טעם נכנס משפט זה לפרשה שעוסקת במכות מצרים. אחת הפרשנויות (של הרב סעדיה גאון) אומרת שמשה מודיע כך לפרעה כי חלק מהיבול (הפשתה והשעורה) כבר אבוד. ואילו חלק אחר – החיטה והכוסמת שהן חשובות יותר מהפשתה והשעורה, עוד ניתן להציל אם יסור מדרכו הרעה. בכל מקרה ממקם הפסוק את האירוע באופן מדויק בזמן: לקראת סוף החורף.

מכל מקום פרעה לא סר מדרכו הרעה, ואפילו אי אפשר לאמר שאכל את הדגים המסריחים, הוכה וגם גורש מהעיר: קרה לו הרבה יותר.

מצד שני מה אכפת לפרעה. רוב המכות לא ממש נגעו לו. בהמות מתות? בגלל זה לא יחסר דבר על שולחנו. המים הפכו לדם? לא הוא חופר בארות. את זה יעשה עם הארץ, שגם מימיו שלו אינם ראויים לשתיה, והוא צריך קודם כל להשקיע את כוחו במימי השליט. ככה זה: השליט והעשיר תמיד ייפגע פחות. זה נכון עד למכה האחרונה, מכת בכורות. אליה עוד נגיע.

אז הנה אנחנו כאן. שבוע וחצי לפני הבחירות. אין לנו פרעה. יש לנו דמוקרטיה. אפשר להתווכח על עומק הדמוקרטיה. אפשר להתווכח על אופיה ועל רמת השוויון בין חלקי האוכלוסיה אצלנו. אבל יש יום בחירות ויש אפשרות לבחור.

ויש גם המון מפלגות. כל כך הרבה שצריך מחשב כדי לדעת את מי להעדיף. ומה שצריך -יש. ברשת. הגולש עונה על שאלות ומקבל תשובה למי מתאים לו להצביע. מישהי אמרה לי שהיא בדקה. מסתבר שהיא צריכה להצביע לשלוש מפלגות, ולא רוצה להצביע לאף אחת מהן.

כי ככה אנחנו: בין בחירות לבחירות אנחנו רוצים שתי מפלגות: שמאל וימין. ואולי עוד אחת, לשון מאזניים. אבל לא דתית! וביום הבוחר 34 מפלגות (כן, שלושים וארבע) לא מספיקות לנו. אין למי להצביע, כולם מושחתים.

ואני אומר לא וכן.לא כולם מושחתים, וכן  להצביע ועוד איך. גם לי קשה לבחור. גם אני לא אוהב פוליטיקאים, אבל זה מה יש. ואם אני רוצה לקוות לפחות להציל את החיטה והכוסמת לאחר שהשעורה והפשתה נישחתו – אני חייב להצביע בעד משיהו שהוא נגד. נגד השלטון, ובטוח נגד השלטון. ולא יהיה חלק ממנו בוודאות. לכן אצביע מרץ (ואקבל כבונוס את מי שאני הכי קרוב לו בדעותי). כי כל עוד נוהג השלטון הזה כפרעה, וכל עוד אפילו מכות שמכות בפשוטי העם לא מדברות אליו – אני תמיד אהיה בעד. בעד הנגד.

שבת שלום.

22 נוב, 2012

ח׳ כסליו תשע״ג

 פרשת "שמות" מאת יזהר יערי

"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף.” לא. לא במילים האלו מתחילה פרשת השבוע שלנו. פרשת השבוע היא פרשת שמות, הפרשה הפותחת את ספר שמות.  אבל המשפט הזה הוא משפט מפתח, ותיכף נחזור אליו.

במתי מעט ירדו אבותינו מצרימה. “כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, ויוסף היה במצרים" בסדר. אז ששבעים וארבעה בני ישראל, אם מוסיפים לשבעים את יוסף, אשתו ושני בניו, אפרים ומנשה. אבל בני ישראל פרו וירבו וישרצו ויעצמו במאד מאד. או במילים אחרות – הם נהיו המונים. המוני בני ישראל, נבדלים לעצמם וחיים בטוב בארצם ארץ גושן. שומרים על שפתם הזרה, על תרבותם הזרה על נבדלותם. פלא שיום אחד קם מלך חדש על מצרים ומתחיל לאיים על אזרחיו בזרים האלה?

והוא עוד מתון יחסית. במה הוא כבר מאיים? “והיה כי תיקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על אויבינו ועלה מן הארץ". פרעה החדש אינו טוען שבני ישראל גוזלים מהמצרים את עבודתם. ובאמת – למה שיטען כך? בני ישראל, כך אמר יוסף, הם רועי צאן. ואילו המצרים" “תועבת מצרים כל רועה צאן" ברוך השם – יש לנו רועי צאן ואנחנו לא חייבים לעסוק בעבודה הנתעבת הזאת. הוא גם לא מספר למצרים כי בני ישראל יאנסו את בנותיהם ויטמאו את הגזע. הוא לא מספיק מודרני, כנראה. לא מתוחכם. סתם מלך מצרי. מה היה אומר היום לו היתה לו שכונה ישראלית בארץ גושן? אלוהים גדול. שחורים הם לא. אגב – למצרים היה גם פרעה כושי. כך שאולי צבע העור לא מפחיד אותם כמו אותנו. הוא לא מזהיר שהם משתכרים, מסוממים, אנסים ואוכלים מאכלים שהם תועבה לכל מצרי הגון. אבל הפחד. הפחד קיים.

ואם איננו קיים – כדאי להמציא אותו. קל לאחד את העם באהבה או בשנאה. קל יותר בשנאה. כי לאהבה דרושות הסכמות. דרושה מערכת יחסים. ואילו לשנאה די בבורות. די בזרות. די להסתכל עליהם, לשמוע אותם מדברים בשפה לא מובנת. מצחקקים כשהם מסתכלים על הבנות. די בכך כדי ליצור פחד, ודי בפחד כדי ללבות שנאה.

הדרך שפרעה בוחר בה היא דרך שאינה מקובלת בימינו: “וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה". ומכיוון שכל זה אינו מספיק, וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, מורה פרעה למילדות להרוג את הילודים הזכרים. אגב – מבחינת קצב ההתרבות זו טעות לא מובנת: אפילו פרעה יודע שגבר אחד יכול להוליד ילדים מנשים רבות, ואילו אישה אחת יולדת ילד אחד בכל פעם. אבל מסתבר שחברה שוביניסטית כמעט בהכרח תקבל החלטות שגויות, ותייחס חשיבות רבה מדי לבני מינה.

טוב, הפטנט לא עובד. איך אומרות שפרה ופועה המיילדות לפרעה? “כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה. בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו". הגיוני, חושב לעצמו פרעה: בני ישראל הזרים האלה – ממש חיות. מה יש לדבר. ומורה לעמו: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו.

טוב. עד כאן הפתיחה המהממת המציגה את התמונה הכללית. ובינינו – לא ממש חדש ומפתיע. כבר אמרנו משהו על הזרים האלה, שמדברים בשפה לא מובנת. מסתכלים על הבנות, מצחקקים. על מה הם מדברים, החצופים האלה? לך תדע. ולך תדע מה הם אוכלים: הרי הם רועי צאן, אולי הם אוכלים כלבים? ואולי חתולים, והחתולים בכלל קדושים אצלנו! התרבות שלהם זרה. צבע העור... טוב, אולי הוא לא שונה, אבל הריח, הריח הזה של כבשים שאי אפשר להיפטר ממנו. קל מאד לפחד. ובינינו אנחנו לא מוכרחים ללכת רחוק, ארבעת אלפים שנה לאחור. ככה זה כאן, אצלנו, בחצר האחורית. כן, ברור, אני מדבר על דרום תל אביב. אני מדבר על הפוליטיקאים שעושים הון פוליטי אצל התושבים העניים שרואים לידם מישהו דל יותר. שרואים מישהו שקל לשנוא, וקל להתאחד סביב השנאה הזאת.

אבל לא רק עליהם אני מדבר. הרוצה לשקר ירחיק עדותו. ואני לא כל כך רוצה לשקר. גם לנו יש את הזרים שלנו. הם עובדים בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה בשדה. הם עושים בדיוק את מה שאנחנו לא רוצים לעשות. אבל מישהו הרי מוכרח. מישהו צריך לעבוד את עבודת הכפיים בשדה. להניח צינורות השקיה, לעמוד על הקומביין. לקטוף פרי הדר. מישהו צריך לבנות. לא הכל אפשר לעשות עם הטרקטורים והמכונות. אז אין ברירה, שיבואו, שיעבדו, אבל שלא נראה אותם. כי צבע עורם שונה ושפתם לא מובנת והתרבות שלהם זרה לנו ולך תדע -אולי הם אוכלים כלבים וחתולים? לאכול חתולים? זה נורא, לא?

אבל אי אפשר בלעדיהם. כי מי יעשה את העבודות האלו? אנחנו? אז שיהיו, אבל שלא נראה. שלא נדע. גמדי שדות זה בסדר. זרים בתוכנו" בשום אופן לא.

אפרים קישון היה אומר שבכל אדם שוכן הפשיסט הקטן.  הפשיסט הקטן הזה ששונא את השונה. שמפחד מהזר שלא רוצה לדבר, להידבר, להתאמץ להבין. הפשיסט הקטן הזה חי גם אצלי. גם אני צריך להזכיר לעצמי שאדם בן תרבות צריך להיות סובלני. צריך לכבד את השונה. אדם בן תרבות צריך להתמודד עם הפשיסט הקטן שחי בתוכו. להתמודד ולנצח.

וכן, לא פחות: אני חייב לזכור את האנשים הקטנים, הזרים שהגיעו מהמזרח. שהיו נכונים לעשות הכל כדי להתפרנס, ורצו מאד לאהוב את הארץ אליה הגיעו. לא חייתי איתם, אבל לא אוכל לשכוח אותם. כי אלה היו סבא וסבתא שלי שהגיעו לגרמניה מפולין. סבא וסבתא שלי שאבדו  וסבא וסבתא שלי שהגיעו לכאן, לארץ שבה לא תשלוט השנאה. לעולם. וזה כבר החלק שלי. זה כבר החלק שלנו.

שבת שלום.

21 דצמ, 2012

ח׳ טבת תשע״ג

פרשת "ויגש" מאת יזהר יערי

פרשת "ויגש" – סיפור קשה. הרי מדובר בגלות הראשוהנ של עם ישראל מארצו.

מי שיביט כעת החוצה יראה ליל ירח יפה ושקט. רחוק מאד מסוף העולם שהובטח לנו להיום. גם רחוק מהסערה הגדולה שמתחוללת כנראה בצפון. אבל כאן, בנגב, באזור בו חי יעקב אבינו -  יבש. היופי מטעה: לעיתים דרושה סערה גדולה, נשיאים ורוח וגשם. שאם לא כן לא יצמח כאן דבר. ממש כשם שהיה בימים ההם, כאשר הרעב הגדול אילץ את בני יעקב לרדת מצרימה לשבור שבר. ממש כמו שהיה כאשר פגשו את יוסף, אחיהם האבוד והנה הוא מולך בפועל על כל ארץ מצרים.

מאז שקראתי את הפרשה, פרשת "ויגש" תהיתי על עניין שולי וצדדי המופיע בה: האחים ירדו למצרים. בסיבו השני חשף יוסף את זהותו בפניהם והם שבו אל אביהם להורידו מצרימה. מה אמרו ליעקב? הרי לפני מספר שנים הציגו לפניו כאת כותנתו המגואלת בדם. והנה הם חוזרים ואומרים: עוד יוסף חי.מה הם חשבו בכל הדרך הארוכה? האם יגידו לו: כן, רימינו אותך אז. מה חשבו שיאל אותם? ואם יאמר: ואתם אמרתם "טרוף טורף יוסף" האם חשבו שיאמרו לו: “אתה אמרת"? אבל נאמר ק: “ויאמר ישראל: רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות". יעקב, כך נראה, מעדיף להניח לשאלות הקשות: הוא כבר בערוב ימיו. בנו מופיע לפתע ומושיע אותו ואת בני משפחתו ברעב הגדול. יעקב אינו מסתכל לאחור. הוא מביט קדימה. הולכים למצרים.

הולכים למצרים? רק עתה, בימי יעקב, מתחילה להתממש ההבטחה האלוהית לפחות בתחום אחד: צמיחתו של עם. לאברהם היה רק בן אחד שנחשב, יצחק. ליצחק עצמו היו רק שניים: יעקב ועשיו. אך הארץ לא נשאה אותם יחד. ליעקב היו תריסר בנים ובת אחת. שבעים נפש יוצאי ירכו כבר חיו בעת הירידה מצרימה. אכן התחלה מבטיחה לצאצאים אשר יהיו כחול אשר על שפת הים לרוב.והנה עוזבים את הארץ ויורדים מצרימה.

יעקב אינו יורד מצרימה בלב קל. הוא פונה לאלוהים בבקשת רשות. מעניינת השיחה ביניהם: “ויאמר אלוהים לישראל במראה הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני. ויאמר אנוכי האל אלוהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם". המעניין הוא דרך הפניה: ישראל, בשמו החדש, הלאומי, הוא שפונה אל האל. אבל האל קורא לו בשמו הפרטי. ללא נטל גבורת המאבק במלאך בזכותו זכה בשם ישראל. יעקב הוא קורא לו. ועל הבסיס הזה, האישי, האינטימי, הוא מברך אותו על רידתו מצרימה וממשיך לחזק את הבטחתו.

זוהי אם כן הגלות הראשונה. גלות מבחירה. גלות מתוכננת. יהודה יורד ראשון. הוא,  שכבר קנה לו מעמד של בכיר האחים, גם אם אינו הבכור שבהם. הוא מוריד איתו את הצאן והבקר לארץ גושן. אחריו באים האחים והאב.

לא בלי סיבה מגיעים ישראל ובניו למצרים. הרעב שולט בארץ. רעב ברמה שבימינו כבר איננו מכירים אותה, אך במזרח התיכון של ימי האבות היה אורח קבע. רעב שאנשים מתים בו, פשוטו כמשמעו. סיבה טובה ללכת לארץ שמבטיחה מזון. הנילוס לא יחדל מזרום, ומצרים היא מתנת הנילוס. למהגרים יש תמיד סיבה טובה לעזוב את ארצם. לפעמים מדובר במלחמה. לפעמים מדובר במשבר כלכלי. מרבית בני האדם אינם עוזבים את ביתם רק משום שהם רוצים ללכת לארץ אחרת. אמנם טשרניחובסקי הוא שאמר "אדם אינו אלא תבנית ארץ נוף מולדתו" אבל האמירה הזו היתה נכונה גם הרבה לפניו.

ומה קורה לנו? רעב אין לנו בארץ הזו. אבל רוח רעה נושבת בה. רוח רעה שאוכלת בכל פה את הדברים הטובים שהיו לנו, וחלקם עדיין כאן. אם פעם רצינו להיות אור לגויים – כעת אנחנו מקווים להיות  כמותם. מלחמת הבחירות אצלנו הולכת ונראית כמו מלחמה של ממש. מישהו החליט שהדרך הטובה ביותר ללכד את העם סביב מנהיגות הימין היא לשכנע אותנו שהעולם כולו נגדנו. ואם העולם מתעקש לא להיות נגדנו, אנחנו כבר נראה לו. ניתן לו סיבה. מישהו משחק באש ושוכח מה קורה למי שמשחק בערב באש. אבל אנחנו – איך נשכח? הרי מי שלא יקום בבוקר יבש זה אנחנו.ואם נזכור שהזורע רוח יקצור סופה – הסופה תעבור על כולנו, לא רק על מי שזרע אותה.  במצב הזה אני שואל את עצמי האם אין אדם אחראי צריך לשקול לשלוח לפניו את יהודה, לחפש לו ארץ גושן חדשה? האם לא צריך לעשות מה שיהודים עשו תמיד: עוברים הלאה. המולדת היא הספר, לא הארץ.

אבל בוא נחזור רגע אל הספר. מה קורה בינתיים במצרים? בני ישראל מקבלים ארץ טובה למקנה שהם מגדלים, ופה ושם גם משרות ממשלתיות כשרי המקנה של פרעה. ובינתיים יוסף ממשיך לנהל את ארץ מצרים ולרדות בתושביה. בשנה הראשונה "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען " לאחר מכן – את המקנה אשר למצרים "ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן...” ולאחר שגם אלה תמו והרעב נמשך - “ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה" ולבסוף הופך את כל עם מצרים לעבדים לפרעה.  ובני ישראל? עליהם לא נאמר דבר בתיאור הזה. אלא שהם יושבים להם בארץ גושן הטובה, בחסות פרעה והמשנה לו – יוסף. והם פרים ורבים כאשר מבטיח אלוהים לישראל אביהם. כעת לא נותר לנו אלא לחכות לשלב הבא. יוסף הרי ימות, וגם פרעה ילך לעולמו. הרעב סופו יבוא והוא יהפוך לזכרון קלוש. אבל זכר הרעב יישמר בחוק "וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחומש...” כלומר: חמישית היבול הולכת לפרעה.

לא צריך להיות נביא כדי לדעת שיבוא היום ובו "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". יהיה זה ביום בו פרעה איננו וגם יוסף כבר נקבר. לבני ישראל אין עוד מגן והם מוצאים עצמם זרים בארץ נכריה. את הסרט הזה כרבר ראינו, לא פעם אחת ולא פעמיים מאז. אז אין לי דרכון אירופי. ואין לי ארץ אחרת, ואינני מאמין שיש אוזו ארץ גושן שמחכה לנו. ומה עושה אדם פשוט כדי למנוע את הרעה שנגד פנינו? זהו, שאינני יודע. אני יכול רק לקוות. לקוות ולא לאבד תיקווה. כי כידוע יחד עם כל הצרות שבאו לעולם באה גם התקווה בת השמיים. יהיה טוב.

שבת שלום.

14 דצמ, 12

א׳ טבת תשע״ג

פרשת "מקץ" מאת יזהר יערי

פרשת השבוע, פרשת "מקץ" מתחילה בחלומות. יוסף, בנו היקר של אבינו יעקב, יושב כבר שנתיים בכלא באשמת שווא. הוא טווה משם את קשריו עם העולם החיצון.אולי, יום אחד, מזלו יאיר לו. ומזלו אכן מאיר: פרעה, כאמור, חולם. והחלום מטריד. יוסף נקרא מהכלא לתת פתרון ופשר לחלום, והוא עושה זאת.

פרעה חלם על שבע פרות שמנות ושבע פרות רזות. הוא חלם על שבע אלומות חיטים. ועל מה חלם יוסף? חלומותיו של יוסף לא מתוארים לנו, אם כי בכלא היה לו ודאי די זמן לחלום. אבל לא רק חכמת המסכן בזויה, גם חלומותיו לא נחשבים. כל זאת עד ליום המופלא בו עולה המסכן לגדולה.  ליוסף זה קרה. משום מה מחליט פרעה שמי שיודע  לפתור חלומות – ודאי יהיה גם איש ביצוע מדהים, והוא מציב את יוסף בראש צוותו כדי להציל את הארץ מהרעב.

כעת כבר חלומותיו של יוסף מעניינים אותנו. הוא איש גדול, במעצמה הגדולה בעולם. ועדיין איננו יודעים מה היה חלומו. נגיע אליו בהמשך.

וכעת הפסקה קצרה. הרי יש לנו חג. אחד ממנהגי חג האורים שאנו חוגגים כעת הוא לעשות חידונים. ובכן, מי הם  השמות הבאים:  הגדי, התרסי,החורני, הוופסי. רמז: זה קשור לחנוכה (אפילו שהמילה "אור" לא מופיעה בהם). רמז נוסף – השם החסר הוא המכבי. אלה שמות בני מתתיהו החשמונאי שמרדו בשלטון היוונים. אגב – לא ביוונים מדובר אלא בבית סלווקוס ששלט בארץ ישראל מבירתו אנטיוכיה שבסוריה. זה לא כל כך חשוב: המרד היה בממלכה הלניסטית ובתרבות ההלניסטית. המרד הזה פרץ על רקע גזירות דת שניסה אנטיוכוס הרביעי להטיל על היהודים. זאת במסגרת גזירות כלכליות קשות שהטיל על כל שטחי ממלכתו במרד שפרץ ניצלו החשמונאים, ובראשם יהודה המכבי, את חולשתו היחסית של אנטיוכוס, את התפוררות ממלכתו והצליחו באורח מופלא למדי להשיג את מטרתם: קודם כל חופש דת, ואחר כך עצמאות מדינית. לכאורה הישג מדהים, שיש מקום להקדיש לו כמה ימי חג בעיצומו של החורף, ואולי אפילו שווה לאכול לביבות תפוחי אדמה לכבודו.

ואגב לביבות: ברור שהחשמונאים עצמם לא אכלו לביבות. מקורם של תפוחי האדמה הוא הרי באמריקה. מניין הגיע המנהג הזה לאכול לביבות בחג החנוכה אינני יודע. אבל אפשר לנחש: חורף קר, מה הגיוני יותר מלאכול מאכלים מטוגנים בשמן עמוק? אז העניים יאכלו לביבות, העשויות מתפוחי אדמה מאכל העניים, והעשירים סופגניות העשויות מקמח לבן ודק, מאכל עשירים. אפשר לנחש גם את מקורם של מנהגי החג האחרים. למשל הדלקת הנרות (שאינה מנהג אלא מצווה). כן, המסורת ידועה לי, וברור  שיש סיפור שמסביר את המצווה הזו, אבל זו אינה מצווה מהתורה. במקור אגב היה צריך להדליק נר אחד בכל אחד מימות החג. אולם מכיוון ש"מעילם בקוש ולא מורידין" מדליקים נר נוסף בכל יום. ואגב – הידור נוסף שמוזכר בתלמוד הוא הדלקת נר אחד על כל אחד מבני הבית. במשפחת יערי בגבולות מדליקים גם מהנר הראשון ועד לשמיני, וגם חנוכיה אחת לכל אחד מבני הבית, כך שאנו מהדרין שבמהדרין. ועדיין לא הבנו למה?

ובכן יש רגליים לסברה שבכלל מדובר במנהג שהגיע אלינו מארצות הצפון.  מנהג ידוע בארצות הצפון הוא להדליק נרות בימים הקצרים ביותר של השנה. מגרשים את החושך באמצעות האור. ומיום שמתחילים מוסיפים בכל יום נר אחד, עד ליום הקצר ביותר בשנה. לאחר שמתחילים הימים להתארך ברור שניצחנו, ואפשר להפסיק (ותודה לסוזן פארם שלימדה אותנו את המינהג הזה). ומי הביא אלינו את מנהגי הצפון הפגאניים? מי אם לא היוונים?

וכעת אשאל שאלה נוספת: מיהם הורקנוס, אריסטובלוס ואנטיגונוס? כאן לא אתן רמזים נוספים. מדובר במלכי יהודה. הראשון בהם הוא יוחנן הורקנוס בנו של שמעון. כל בני משפחת חשמונאי שלאחר הדור הראשון צרפו לשמותיהם שמות כינוי יווניים: אריסטובלוס, הורקנוס, אנטיגונוס ואף אלכסנדר, שברבות הימים הפך כמעט לשם עברי.

השמות יווניים, המנהגים מושפעים מתרבות יוון. עד כמה חילחלו מנהגי היוונים, כלומר ההתיוונות לדלת העם שהיתה גם רובו של העם? אין לדעת. החשמונאים עצמם היו מהר מאד לאליטה שלטונית, ובהחלט סביר שבהיותם חלק מאליטה זו נהגו אחרת מהאירכים במודיעין ממנה באו. אבל העובדה שחלק ממנהגי החג ומצוותיו מקורם במנהגי עמים אחרים מעידה על כך שההשפעה היוונית לא נעצרה ברמת המעמדות השולטים.

מסתבר שוב שלהיסטוריה עורמה משלה: הנצחון הצבאי, ההישג הלאומי, לא עצר את ההשפעות התרבותיות ההלניסטיות ששטפו את המזרח כולו.

ואם כן על מה חלם יוסף? כאמור אין לדעת. אבל אפשר לנחש: יוסף נישא לאישה מצריה. הוא עלה לגדולה לגדולה שבמעצמות העולם העתיק ומעולם לא הזכיר את אלוהיו ואלוהי אבותיו. הוא לא ניסה להגיע לארץ כנען, שלא היתה רחוק ממצרים גם אז, ולא ניסה ליצור קשר עם אביו. יוסף, כך נראה, חלם להיות מצרי. חלק מהעם הגדול, התרבותי, העשיר והחזק בעולם. הופעתם הפתאומית של בני משפחתו בארצו החדשה טרפה את הקלפים.

והיום? טוב, כמו שאמרה חווה אלברשטיין בשיר"אמריקה" – כולם חולמים אמריקה". נזכרתי בזה כשהייתי במרכז קניות גדול בבאר שבע שנקרא בשם, אני מקווה שאפשר לכתוב את זה בעברית "וואן סנטר פלאזה". אגב – קניתי שם תרופה ב"ניו פארם" שאפשר לתרגם את זה ל"חווה חדשה" אבל זה בית מרקחת. בשורה התחתונה בעיני מדובר בחוסן תרבותי. מרכיב בחוסן החברתי. המכבים, כך מסתבר, לא הצטיינו בזה. בסוף הם גם איבדו את המדינה שעליה לחמו אבותיהם. אז לזכר הניסים שלהם אנחנו עדיין מדליקים נר. גם לנו היה נס לא קטן, והקמנו, שוב, מדינה. אבל כעת צריך לשמור עליה: בחוסן חברתי, בחוסן חברתי. לא לחלום אמריקה, כי אנחנו פה, במזרח התיכון (ואת זה שר, נדמה לי, קובי אוז).

שבת שלום.

פרשת "מקץ" מאת יזהר יערי

30 נוב, 2012

ט״ז כסליו תשע״ג

פרשת "וישלח" מאת יזהר יערי

פרשת השבוע שלנו, פרשת "וישלח" מקדישה פרק אחד לעשיו דווקא. אחיו הדחוי של יעקב. הפרק הזה, בראשית לו, נפתח במילים "אלה תולדות עשיו הוא אדום". בניגוד למקרים קודמים המילים "אלה תולדות...” לא עוסקות במותו של עשיו אלא בחייו דווקא, אם כי רק בחלק מהם. החלק שלאחר פגישתו עם יעקב השב מארם.

יצחק אבי יעקב ועשיו מת לאחר שוב בנו מארם. והנה חוזר סיפור לוט ואברהם: שני האחים במחזיקים מקנה רב מגלים כי הארץ קטנה מלשאת את שניהם. עשיו מקבל את דין בכורתו של אחיו ולוקח את משפחתו ואת רכושו ונודד להר שעיר, היא אדום.

שלוש נשים היו לעשיו וחמישה בנים. ולבנים בנים משלהם, עם רב ושמות כולם כתובים על הספר.

 בתוך מבחר השמות נמצא גם שמות אותם נשוב ונפגוש בהמשך: עמלק הוא נכדו של עשיו, בנו של אליפז. מצד שני נראה גם את רעואל, שגם אותו נפגוש בזמן אחר ובמקום אחר. בני עשיו וצאצאיו עולים לגדולה כולם. הם אלופים במקומם, וקרוב לודאי שהכוונה היא להיותם מושלים על חבל ארץ או על מקום. ועם זאת – אין מעשיו של איש מהם נזכרים. גם לא אופיו. אפילו עמלק אינו מוגדר כאן כרע מהאחרים. עמלק ותו לא. יוצא דופן אחד הוא ענה בן צבעון שמצא את הימים במדבר. מה הם הימים? לא ידוע. עצם מציאתם די בו כדי לציין את ענה בין כל קרוביו הרבים.המעשה אולי לא רב, אך בכל זאת מעשה הוא.

 אחרי דור בניו וצאצאיו הישירים של עשיו מופיעים לפתע מלכי אדום. רשימת מלכי אדום שמלכה בארץ לפני מלוך מלך בישראל היא ארוכה. התכונה הבולטת בהם היא חוסר הרציפות: מלך אינו מוריש את מלכותו לבנו. בלע בן בעור הוא הראשון ואחריו  בא יובב בן זרח. את מקומו יורש חושם ואחריו הדד בן בדד. אגב הדד זה דווקא חולל מעשה כלשהו: הוא הכה את מדין בשדה מואב, ועל כן כנראה אינו מצאצאי עשיו. בין המלכים המולכים על ארם בתקופת מלכי ישראל נפוץ השם הדד.  בשרשרת הזו של מלכים מופיע גם מלך אחד ששמו מוכר לנו ממקום אחר ומזמן אחר: שאול מרחובות הנהר.

גם ערי המלוכה משתנות ממלך למלך. דנהבה ובצרה, עוית ומשרקה ועוד אחרות.כל מלך ועירו.

אכן שמות שמות. ומה עם המעשים? מה עשו מלכים אלה? מסתבר שלא הרבה. מלכו, כנראה. ניצחו באיזה קרב, כמו הדד בן בדד ואפילו נישאו לאישה יוצאת מהכלל (כן, יש אחת כזאת: מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב. מעניין מנין קיבלה את שמה המדהים). אולם פרט לרישומם בספר, והותרת רשימת שמות נאה לועדת השמות כעבור 4,000 שנה – לא מוזכרים כל מעשים.

ובכן צריך להודות: הם לא היחידים שמעשיהם לא נזכרו, ועל פי אלה שנזכרו – כנראה מעשי האחרים גם לא היו ראויים להיזכר.  כי את השבוע שלנו העסיקו שני אירועים אדירים: פריימריס. וקבלת הרש"פ כחברה משקיפה באו"ם.

בואו נעשה קצת סידרי עדיפויות, ולכן נתחיל בפריימריס. מבצע אדיר שהוצאו בו סכומי ענק, היו פנים שמחות וגם צער לא מועט. ובסופו של דבר יש לנו רשימות של מועמדים. אבל בינינו – אלה רק שמות. בסופו של יום, כמו שאומרים הכלכלנים, הערך ולכן גם הזיכרון ייקבע לפי המעשים. והאם מעשים כאלה יקרו?

אז זהו שלא נראה לי. כי הזדמנויות דווקא היו. ואתגרים לא חסרו. די להסתכל בתקופה האחרונה: היתה מחאה על רקע כלכלי. היה מי שנבהל ממנה אפילו. ומה קרה בסוף? בסוף אנחנו עומדים כעת בנקודת ההתחלה. כי הבעיה טמונה בהשקפת עולם. לא בשאלה אם אנחנו רוצים להיטיב עם העם כולם רוצים: מי שייטיב עם בוחריו ייטיב גם עם עצמו. אלא שהבעיה נעוצה בהשקפת עולם. וכאן הפערים לא כל כך גדולים. המעטים שבאמת חושבים אחרת הם לא רק מעטים – הם גם אינם במרכזי העשייה.

או בעניין אחר, הפוליטי. האם מישהו באמת חושב שיש דרך אחרת מאשר הכוח כדי לפתור את בעיות הבטחון שלנו? כלומר בטוח שיש, אבל האם הוא נמצא שם, באחת המפלגות האלו שעושות את הפריימריס? באחד מאותם גופים שלא רק מקבלים כסא של כבוד אלא גם הזדמנות לעשות? זה לא נחשף לעינינו בעת המבצע שחווינו רק לפני שבוע.

אירועים כמו פריימריס חושפים בפנינו אנשים. וככאלה אפשר לאהוב אותם ואפשר שלא. אבל הם אינם אמורים להיבחר לאהבה אלא לעשייה. ואם לא יעשו את הדרוש – סופם יהיה כרשימת המלכים בממלכות אדום: שמות ותו לא.  ובינתיים- חובת ההוכחה עליהם.

ואני? אני אבחר כנראה שוב במי שלפחות אומר מה שאני רוצה לשמוע. לא אוכל להצביע בעד: מי שאצביע בעדו לא יגיע לעמדות החלטה. אבל לפחות אוכל להצביע נגד. ואת זה אעשה, כרגיל, בשמחה.

שבת שלום.

22 נוב, 2012

ח׳ כסליו תשע״ג

השבוע שוב נזכרתי בהימנון הפלמ"ח: מסביב יהום הסער. אצלנו היה שקט, חוץ מכמה אזעקות, אבל אנחנו היינו אי שירוק בים הבלגן שמסביב. והנה שוב הסתיים סבב. פעם היו כאן מלחמות. זה, כנראה, נגמר. עכשיו יש "סבבים". כמו ה- ATP רק במקום טיל מידו של פדרר אנחנו מקבלים טיל מעזה, והפצצות נראות פחות טוב משאראפובה.  מתרגלים. גם להתחלה הנפלאה וגם לסיום המדכדך. ורק נשארת המחשבה: אם זה מה שהושג – למה צריך היה בכלל להתחיל? אנחנו היינו צריכים מלחמה... סליחה. אין מלחמות. סיבוב בסבב רק כדי להבין שבצד השני יש שלטון? לא בשביל המידע הזה יש לנו מודיעין? או שבעצם היה מדובר בכלל בהפגנת טכנולוגיות. משהו כמו מטקה חדשה בטניס. כי אם בזה היה מדובר, אפשר לאמר בבטחון: ניצחנו. נכון, היו כמה בתים הרוסים באשדוד ובבאר שבע. הלכו כמה מכוניות וכמה אנשים נבהלו נורא. אבל רק תסתכלו על המערכת החדשה שלנו: מדהים, לא?

אכן מדהים. ומדהימה גם היכולת שלנו לבחור שוב ושוב את אותם אנשים להנהיג אותנו. מילא לא ללמוד מנסיון של אחרים. אבל מהנסיון שלנו אנחנו לא מצליחים ללמוד? איך אמר אחד נמרוד צוק בפייסבוק: “כשמנהיג או עיתונאי או פרשן אומר "עם ישראל הוא לא מטומטם" על מה הוא מסתמך בעצם?”

הדבר הכי טוב במצב כזה הוא לחזור כמה אלפי שנים אחורה. לראות את הדברים בפרופורציה אחרת, במבט ארוך של העם הכי עתיק בעולם.

אתחיל הפעם בשיר: “מעבר לנהר נדדנו הנה/עברנו גם מדבר אין סוף אין קצה/ ועימנו עדר ומקנה רב/ועימנו עדר ומקנה רב/ממקום שםחום עולם/גם בלילה/האש תלהט". טשרניחובסקי הוא שכתב את השיר. הזה. טשרניחובסקי מתקשר אצלי לאידיליות ארוכות שמעולם לא הצלחתי לסיים, ולכמה שירים בלתי נשכחים. השיר הזה נראה לי קצת רחוק מהם: קצר מאד, מקומי מאד. אבל הוא שלו. ובכן הנהר, ללא ספק, הוא נהר הפרת. והמקום בו חום עולם הוא ארם נהרים, הארץ החמה שבין הנהרות. ומי הם אלה שבאו מעבר לנהר? האם היה זה אברהם ובני ביתו אשר עברו את הנהר ונדדו לארץ כנען? האם היה זה יעקב אבינו אשר נשא את בניו ונשותיו עאל הגמלים ונהג את מקנהו אל ארץ כנען? את זה לא נדע. אך בעוד אברהם הלך לו מארצו ממולדתו ומבית אביו אל הארץ שמבטיח לו אלוהים – יעקב בורח אל הארץ הזו. לא ברור. בסיפורי האבות יש חזרה לא מעטה על מוטיבים. גם בסיפוריהם של מיעק בואברהם יש חזרה כזאת. אבל אנחנו מדברים על יעקב.

זו איננה בריחתו הראשונה של יעקב. גם אל עבר הנהר ברח פעם. פרשת השבוע שלנו, פרשת "ויצא" נפתחת במילים "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה".זוהי לשון נקייה. בעצם היתה הפרשה צריכה להיקרא "ויברח" והמשפט הפותח צריך היה להכתב: “ויברח יעקב מבאר שבע וילך חרנה". בפעם ההיא  ברח יעקב מעשיו אחיו.

יעקב מגיע אל לבן. פליט ובן משפחה. שם הוא מכיר את בנותיו של לבן, רחל ולאה שעתידות להיות נשותיו. אגב – רק כדי לראות שלכל מעשה רע (טוב, לא לכל אבל לחלק לפחות) יש גמול – לבן מרמה את יעקב בדרך דומה לדרך בה רימה יעקב את יצחק: הוא מסתייע בחושך.יעקב ניצל את עיוורון אביו וקיבל את בירכת אחיו, ולבן מנצל את החושך ואת עייפותו של יעקב מהמשתה שנערך ומחליף את רחל בלאה. וכך מוצא עצמו יעקב עובד את לבן בעבור רחל ביו ארבע עשרה שנים.  ועוד כמה שנים הוסיף ונשאר בבית לבן ואז החליט לשוב לביתו.

אבל לא איש כמו יעקב פשוט יקום וילך. את שכרו מלבן הוא גובה באמצעות תרגיל מתוחכם שרק בוגרי החוג לבעלי חיים והמחלקה לגנטיקה יבינו אותו. וגם זה בתנאי שידעו מה הם עקודים וברודים וטלואים ונקודים. אני מרשה לעצמי להניח שמי שכתב את הדברים ידע. ולאחר שהגזים קצת בתאוות הבצע שלו מצא עצמו יעקב בורח שנית. הפעם מהאיש אליו נמלט בעבר, מאבי נשותיו, מלבן.

לבן משיג את יעקב ובני ביתו בדרכם בגלעד. יש להניח שהמפגש לא היה נעים וקל: לבן איבד חלק ניכר מרכושו. הוא איבד את בנותיו וגם נכדיו הלכו ממנו. לעולם לא יראה אותם עוד. בעימות עם יעקב אין לבן מוורת על זכויותיו: “הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא ולבנותי" הוא אומר לו. אך מוסיף מיד: “מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו". אני מרוצה לאמר כאן בבירור: המסורת היהודית רואה בלבן רשע מרושע. אני אינני מצליח לראות זאת: לבן אכן עומד על זכויותיו, אך מווחתר עליהן: הבנות בנותי. מה אעשה להן? זה מה שהן רוצות – אותך הן רוצות – אותך הן יקבלו. אך הוא מגדיר גבול ברור: יעקב ולבן מקימים גל אבנים לאות ברית ביניהם. יעקב קורא לגל גלעד ולבן – יגר שהדותא.  משהו כמו "פחד אלוהים" בעברית .ומה קובעת הברית? ראשית דורש לבן מיעקב כי לא יפגע בבנותיו. שנית הוא אומר לו: “עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה". ובמילים של ימינו: “אנחנו כאן – אתם שם". הפרדה. יעקב נשבע ותם סיפורו של יעקב בחרן וקשריו עם לבן.

לבן, כפי שציינתי, נחשב לרשע גרוע יותר מפרעה (פרעה, כך נאמר, גזר רק על הבנים – לבן גזר על כולם). ובכל זאת מצא לבן את הדרך לוותר על מימוש זכויותיו הלגיטימיות לטובת מה שיכול היה להשיג: שלום בנותיו, חיים ללא פחד האל. ואצלנו? אנחנו סיימנו סבב עם הפלסטינים. הסבב הבא הוא סביב  הדרישה להקמת מדינה פלסטינית בשבוע הבא. ואני אומר: האם לא יימצא לנו החכם שיאמר: בלי לוותר על זכויותינו, ובלי שהם יוותרו על זכויותיהם, רק כדי שנוכל לחיות – לא יחד אבל זה לצד זה – תהיו אתם שם, אנחנו כאן. לא תקבלו את כל שתרצו, וגם אנחנו לא נוכל לקבל הכל. אבל נוכל לקבל חיים.

שבת שלום.

9 נוב, 12

כ״ד חשון תשע״ג

פרשת "חיי שרה" מאת יזהר יערי

פרשת השבוע שלנו, פרשת חיי שרה, מתחילה במות הראשונה ברשימת אמהות האומה. רק בשלב הזה, עם מות אישתו, מתחיל אברהם להתעניין באמת בעתיד. עד כה היה לו אלוהים, וזה די הספיק לו. ייתכן שאפילו ההבטחות על הגדולה העתידה לבוא לא היו חשובות במיוחד. אך לפתע, לרוב זה קורה לפתע. שרה הלכה לעולמה, ואברהם נשאר לדאוג לבדו לעתיד בנה ובנו, יצחק.

יצחק, צריך לאמר, לא היה ילד. ויהי יצחק בן ארבעים שנה בלקחו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן אר ארם אחות לבן הארמי לו לאישה. כך נאמר, אמנם בפרשה הבאה, פרשת תולדות. ומה היה עד אז?

ובכן עד אז היתה שרה. שרה אימנו, שעבור יצחק היתה אימו הפרטית. לא הרבה עוסק המקרא ברגשות. אך לאחר נישואיו של יצחק לרבקה נאמר:”ויקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה ויינחם יצחק אחרי אמו". הערת אגב שאומרת הכל. ודאי היתה זו אהבה גדולה, בין הבן לאמו, אם בגיל ארבעים עדיין היה כרוך אחריה כילד.

איננו יודעים הרבה אודות היכרותם של אברהם ושרה. כל שכתוב הוא "ויקחו אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי...” זהו. אהבה? קשה לדעת. על אהבתם של יצחק ורבקה אנחנו יודעים הרבה יותר מהמעט שכתוב.

אבל אתחיל דווקא בקטע של חיפוש האישה ובחירתה. הוזמנו היום להתארח בחתונה של ידיד בדואי. הבחור קצת חריג במשפחתו: הוא סירב להינשא לבת משפחה, ובחר לו אישה מכפר מרוחק למדי. בדואית כמותו, אך לא ממשפחתו. נישואי קרובים נפוצים למדי בעדה הזו. מדוע? אני מניח שלסוציולגים יש הסברים טובים. זה נוח. הורי בני הזוג מכירים זה את זה. הזוג עצמו ודאי מכיר. כולם מכירים את המנהגים והמשפחות קרובות לא רק קירבת דם אלא גם קירבה פיזית. אם טוב חבר קרוב מאח רחוק – אח קרוב הוא כנראה הטוב ביותר. לכלכלנים יהיה ודאי הסבר כלכלי: בנישואי קרובים נשמר הרכוש בתוך המשפחה: אמנם הוא מתחלק קצת אחרת, אבל לא יוצא החוצה. וזה קורה גם כיום, כאשר הסיכונים הכרורכים במנהג הזה ידועים, והתוצאות שלהם אצל חבירנו הבדואים גלויות לכל עין.  ומה ייאמר על אהבה? על אהבה לא ייאמר כלום. מה הקשר בכלל? מדובר בעיסקה, לא באהבה.

אברהם שלנו עושה את אותו דבר: הוא מחפש לבנו אישה מתוך המשפחה. אלא שמשפחתו של אברהם נותרה מאחור, בפדן ארם. קירבה פיזית לא תהיה, אבל קשה לעקור הרגלים, אפילו הרגלים מגונים. לשם  נשלח אליעזר עבד אברהם להביא אישה ליצחק. ואליעזר אכן ממלא את שליחותו. יש כאן קטע מעניין בו מבקש אליעזר מאלוהים אותו וגם מקבל אותו. האות אינו פשוט, הוא מורכב. “ הנערה אשר אומר אליה הטי כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני" לכאורה מנגנון בדיקה לבחור אישה שתהיה טובת לב דיה לתת מים להלך צמא וחרוצה דיה להשקות גם את גמליו. למעשה מבקש אליעזר מאלוהים לבחור עבורו. כי הזמן קצר, ואיך ידע מי האישה הטובה מבין כל נערות המקום?

המבחן לא פשוט אבל אלוהים עומד בו בקלות ומגיש לאליעזר את המועמדת האידיאלית: גם יפה, גם בתולה וגם מציעה לו מים ומשקה את גמליו. ואם כל זה לא מספיק – גם בת משפחה. אמנם הנסיון לעקוב אחר קירבת המשפחה קצת פתלתל, אבל כל אמא פולניה (או חוקר שושלות בריטי) תוכל לעשות זאת בקלות: מדובר בנכדה של אחייניתו של אברהם. היש אושר גדול מזה? ואליעזר גם יודע כיצד לקנות את לב בתואל אבי הנערה ולבן אחיה: “ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם".

רק רגע. את לב בתואל ולבן, אמרתי? לא את לב ריבקה? ובכן הלב של רבקה, מסתבר, לא כל כך חשוב במקרה הזה. מדובר כאמור בנישואין, לא באהבה. ואכן את לב הגברים למשפחת בתואל קונה אליעזר מיד בהפגנת העושר שלו. “ויאמרו אכן מאלוהים יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב.” צודקים, מה יש לדבר, הכסף כבר אמר הכל.

אבל זה איננו סוף הסיפור. לאלוהים, מסתבר, יש עוד הפתעות באמתחתו. כי הנה רבקה ואליעזר מגיעים לנגב, אל מקום מגורי משפחת אברהם. “ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וירא והנה גמלים באים" יצחק ראה גמלים, רבקה ראתה משהו אחר: “ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל" האמא הפולניה שהיזכרתי קודם היתה אומרת: רבקה ראתה את יצחק ונפלה ברצפה. איזה יופי.  עוד בטרם ידעה מי הוא, בטרם ידעה כי הוא האיש איתו תבלה את ימיה הימם אותה מראהו, עד שנפלה מעל הגמל. היש תיאור אהבה קצר, תמצית ויפה מזה? זו היתה אהבה ממבט ראשון, ויצחק השיב לה אהבה, כפי שהיזכרתי קודם. מסתבר שאלוהים מסוגל לעשות גם ניסים קטנים. לא רק בריאה ומבול ואש וגופרית גם אהבה גדולה בין שני אנשים שלא ידעו ולא הכירו זה את זה ומאהבתם הרבה עתידים לצמוח עמים.

 ואולי זהו הנס הגדול? אולי מעל לכל מעשי הפלא הגדולים, הנהרות והימים וההרים והתהומות הנס הגדול ביותר הוא האהבה, אותו דבר שגורם לשני אנשים לראות זה בזה עולם מלא, ולברוא יחד את עולמם שלהם?

ומשהו שלא קשור בכלל לפרשה, אבל כן קשור לשבוע החולף, ואולי גם לאלוהים: מכירים את הפרסומת הזו שבה מספר שחקני כדורגל מבקיעים שער, באמת מדהים? אחרי הבקעת השער הם עושים את ההצגה הגדולה שעושה כדורגלן שמבקיע שער, ושבשבילה בעצם קיים כל המשחק. ואז תופס את הכדור המאמן, שייע פיינגבוים, ואומר: יופי של גול חבר'ה, באמת אבל היה יותר טוב אם הייתם מכניסים אותו לשער הנכון. אז זה מה שאני רוצה להגיד לאלוהים ביחס לנצחון של אובמה באמריקה: יופי של תוצאה, באמת, אבל היה יותר טוב אם היית עושה תוצאה כזו במקום הנכון, זאת אומרת אצלנו. בכל זאת, העם הנבחר. לא מגיע לנו שלטון הגון?

שבת שלום

2 נוב, 12

י״ז חשון תשע״ג

26 אוק, 12

י׳ חשון תשע״ג

חמישי, 18 אוקטובר, 2012

ב׳ חשון תשע״ג

פרשת "נוח" מאת יזהר יערי

אני לא אוהב קשת. כלומר: אני לא אוהב קשת בענן.

כן, גם אני יודע שקשת בענן היא דבר יפה: קשת הצבעים הבלתי נגמרת, על רקע ענן אפור אל מול השמש – באמת יפה מאד. יפה, אבל אני לא אוהב את זה.

כי אני אוהב גשם. אף פעם לא שבעתי מגשם. תמיד אהבתי את קול הטיפות ואת הרטיבות והבוץ.

אנחנו הרי חיים בארץ יבשה. שום דבר לא יגדל כאן בלי מים. ומים אצלנו זה השקיה. כי אין מספיק גשם. וימי הגשם היו תמיד טובים כל כך: מישהו אחר עובד בשבילי, מישהו אחר עשה את מה שצריך, ועשה את זה היטב. הדרך הכי טובה לתת לצמחים מים היא דרך הגשם (האמת היא שיש החולקים על כך, אבל חלקי אינו עימהם).

והנה אנחנו בפרשת נוח. המבול, קץ כל בשר וזה. ארבעים יום וארבעים לילה ירד הגשם, והמים עלו ועלו. וכאשר תם המבול הותיר אלוהים את לבני האדם את הקשת לאות כי מבול לא יהיה עוד.

קצת מוזר הסיפור הזה. מנין באזור יבש כל כך הפחד הנורא הזה ממים והמצפה? מי יכול להעלות על דעתו שטפון כל כך גדול עד אשר כל החי על פני האדמה יגווע וימות? יש המחפשים את מקורות הסיפור באירוע אמיתי: אולי צונאמי. אולי קריסת מדף קרקע בים השחור. כבר גילו את המקורות פעמים רבות. אפילו את התיבה גילו, על הרי האררט. ובכל זאת עדיין תמיהה היא: יובש קיצוני כן. רעב כבד – מובן מאליו. אבל שיטפון? מבול? אצלנו? אצלנו הגשמים תמיד קצרים מדי ומעטים מדי. לכן אני לא אוהב קשת. אני – תנו לי אפור מאופק עד אופק כמה ימים רצוף, וגשם. הקשת הרי מעידה על כך שסוף הגשם הגיע. ולכן אני לא אוהב קשתות.

אבל יש בקשת יותר מהיופי שלה. בספר כתוב: “והקימותי את בריתי איתכם ולא ייכרת עוד מבול לשחת כל בשר...   … את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ביני ובין הארץ" אתה קורא ושואל: הזה אלוהים? הוא שבריתו עם אברהם היא ברית בין הבתרים, כולה דם ויונים ערופות. ובריתו עם בניו היהודים היא ברית המילה. וזהו אות ברית,  זה סימן אלוהי? קשת צבעונית?

ובכן צריך להודות שאלוהים היה במצב רוח טוב. אחרי כל הרעש והשטפון הכין לו נוח קרבן "ויבן נוח מזבח לה' וייקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולת המזבח. וירח ה' את ריח הניחו ויאמר ה' אל ליבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם". אפילו לאלוהים יש קצת חולשות אנושיות: ריח הבשר עושה לו טוב. הוא מבין היטב שבלי בני אדם – גם קורבנות לא יהיו. והנה באה הקשת. תמימה, יפה וזמנית כל כך..

אך הצרות לא תמו. למען האמת כבר למדתי: איפה שיש בני אדם יש בעיות, ואיפה שאין בני אדם – אין מה לעשות. והנה בא הסיפור הבא: “ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם.  ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה … … ויאמרו הבה נבנה מגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ".

מי הם אלה שנסעו מקדם והקימו להם מגדל בבקעה בארץ שנער? בני נוח הקימו להם צאצאים רבים ושמות רבים להם. בפרק י' גם נכתב כי הם התפזרו בעולם, אותו חלק מהעולם שהיה ידוע לכותבי הספר אז, כמו איי הגויים בארצותם. גם בני הכנעני בן חם נפוצו על פני הארץ. והנה לפתע כולם יחד מופיעים להם בבקעה בארץ שנער. איננו יודעים מי הם, אבל סיפור טוב לא חייב הסברים מלאים. הם כאן, והם בונים יחד מגדל. מגדל גדול שראשו בשמים והוא נבנה בטכניקה הידועה באותם ימים: לבני חומר שרופות. אלוהים יורד לראות ונחרד. “הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". פחד.

לא פעם ראשונה שאלוהים נכנס לחרדה מבני האדם האלה. כבר בפרשת בראשית ראינו כיצד חרד אלוהים מהאדם האוכל מפרי עץ הדעת: “הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח את ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" . בפעם ההיא סולק אדם מגן העדן. כעת מחליט אלוהים להטיל עונש מתון מעט: הוא בולל את שפתם של בני האדם למען לא יבינו זה את זה, למען יפוצו על פני הארץ.

ברנרד שו   (אם אינני טועה) אמר פעם כי האמריקאים והאנגלים הם שני עמים שמפרידה ביניהם שפה משותפת. אבל הוא הרי היה בכלל אירי. ובדרך כלל שפות מפרידות. כי שפה היא לא רק דרך דיבור. שפה היא אורח מחשבה. היא תרבות. היא היסטוריה. שלמה גרוניך חולם בלילה בספרדית. ההורים שלי ספרו בגרמנית, והמרוקאים לא נפטרים מהמבטא. אבל בסה"כ די הצלחנו כאן לעשות בדיוק את ההיפך ממגדל בבל: חידשנו לנו שפה משותפת. ניסינו גם לבנות תרבות משותפת. זה לוקח זמן. הרבה זמן. אולי זה עוד יקרה. אבל אם נצליח, כאשר נצליח, ייבנה כאן מגדל ווירטואלי שראשו בשמים. ואני רק מקווה שלא נחשוב כי אנו כאלוהים.

ובינתיים, השבוע, התברר לנו כי ממשלת ישראל אומרת שבין הירדן והים יש פחות יהודים מאחרים. ואצלנו גוברים הקולות האומרים שרעיון שתי המדינות לשני עמים – עבר זמנו. ואני שואל: אנחנו והערבים - שפה משותפת אין לנו. ומובן שגם לא תרבות משותפת. האם באמת נוכל לעשות משהו יחד? האם לא עדיף ללכת בדרכו של משה שציטטתי רק לפני שלושה שבועות  בפרשת האזינו: "בהנחל עליון גויים / בהפרידו בין בני אדם/ יצב גבולות עמים/ למספר בני ישראל" האם לא עדיף לנו, דווקא לנו, להיפרד לשלום פן נשוב ונפוץ על פני כל הארץ?

שבת שלום

חמישי, 11 אוקטובר, 2012

כ״ה תשרי תשע״ג

פרשת "בראשית" מאת יזהר יערי

הנה אנחנו מתחילים מ"בראשית". “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". אלוהים, מסתבר, אוהב זוגיות. את הכל הוא ברא בזוגות. אפילו הבריאה עצמה נעשתה פעמיים. בפעם הראשונה הכל נקי כל כך, פשוט כל כך, יפה כל כך.כל בוקר מתחיל ביצירה, כל יום מסתכל אלוהים על יצירתו היומית, וירא כי טוב.  האור והחושך טוב. הפרדת המים מהשמים. המאורות, הצמחים והחיות אפילו בני האדם טובים. כן, בהתחלה בורא אלוהים את האדם בצלמו ובדמותו, זכר ונקבה ברא אותם. וגם הפעם ראה אלוהים כי טוב. וביום שיש בין השמשות מביט אלוהים על מעשי ידיו להתפאר, על השמים והארת וכל צבאם. עכשיו אמר בליבו האלוהים הטוב, עכשיו אפשר לנוח. וביום השביעי שבת ממלאכתו ונח.

ואז הוא קם, ביום ראשון כנראה, מלא עזוז ומרץ,  והתחיל את כל הבריאה מחדש. הפעם הוא עשה את זה אחרת. הרבה פחות נקי. עפר ומים ובוץ.  קודם כל הוא עשה את האדם אחרת הוא לא "ברא" אותו יש מאין. לא. הוא עשה אותו מעפר. כמו מראש ידע (ויש להניח שבתור אלוהים הוא אכן מראש ידע) שיום יבוא והוא יגיד לו: "מעפר באת ואל עפר תשוב.”

הערת אגב שחייבים לאמר אותה בהזדמנות זו. לא רק אלוהים בנה את האדם בצלמו ובדמותו. הרחק בהמשך ספר בראשית מתחיל סיפורו של אדם בשלישית. בפרק ה', פסוק א': "זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלוהים אדם כדמות אלוהים עשה אותו. … … ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת.” זה יכול להראות די מובן וטבעי, אלא אם עושים שני דברים: הראשון – זוכרים שאין מוקדם ומאוחר בתורה. השני – מנצלים את הידע הזה והולכים פסוק אחד לאחור: פרק ד', פסוק כו, בו נאמר: “ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה'” (במקור נכתב השם המפורש, אך על פי בקשת קוראים אינני כותב אותו בפועל). אם נזכור כי אנו כולנו נקראים בני אדם, אך גם בני אנוש – נבין משהו ממורכבות הסיפור ומאמיתות האמירה כי קודם יצר האדם את אלוהים בצלמו ובדמותו – ואז יצר אלוהים את האדם בצלמו ובדמותו.

כן, ספר בראשית המופלא שיש בו כל כך הרבה סיפורים. . סיפור משפחת אדם הוא סיפור משפחת האדם והוא מכיל כל כך הרבה, אבל הפעם אני רוצה להתייחס לא לסיפור עצמו אלא למשתמע ממנו.

ומשתמעים ממנו דברים רבים, מהם אדבר על שניים.

האחד – אולי דווקא הנקיון הסטרילי, היופי המושלם, איננו כוס התה של אלוהים. והוא לא צריך להיות גם כוס התה של בני האדם. לפני כחודש חזרנו משיט על התמזה. היה באמת מושלם. לא היה חם (אם כי הג'ינג'ים הצליחו בכל זאת לקבל מכת שמש, לוזרים שכמותם) לא היה קר. היה קצת גשם, לא משהו לספר עליו לחבר'ה. היה פשוט נפלא. אבל כל הזמן ידענו: אלה לא החיים האמיתיים. הימים האלה יגמרו, ואנחנו נחזור איש לעבודתו, ללימודיו ולביתו. לחום הכבד שלנו. ויהיה לנו טוב עם הזכרונות שנשארו.ידענו שגם מסביבנו האנשים המחייכים שפותחים וסוגרים את הלוקים, הבנות שמביאות את הבירה בפאב, אפילו חיילי הבדיל החיים בארמון – עבורם לא הכל כל כך יפה. אלה החיים שלהם, והם אמיתיים ולכן יש בהם עצב וכאב וגם שמחה. כי איך אפשר לדעת אושר בלי לדעת צער?

אדם נברא מעפר, ולדעתי גם ממים (כלומר מבוץ). והוא לא נקי, לא סטרילי וגם לא כל כך יפה. אבל הוא אמיתי עם כל מגרעותיו. וזה מביא אותי אל הדבר השני:

מסתבר שיש הזדמנות שניה לעשות רושם ראשון. אולי זה לא מדויק, אבל המשפט יפה. כן, הכל יצא כל כך טוב בנסיון הראשון, כל כך מושלם, שאפשר ללכת לנוח והכל יעבוד לבד. יעבוד לבד? ומה אעשה אני? ודאי חשב לו אלוהים. אז הוא התחיל לברוא מחדש. והפעם זה יצא אחרת. אני מניח שאפשר ללמוד מזה שגם אם הסיבוב הראשון, הנסיון הראשון, לא כל כך מוצלח – אפשר לעצור רגע, ולהתחיל מחדש.

להתחיל מחדש ממש כשם שאנו מתחילים את קריאת התורה מחדש כל שנה. להתחיל אחרת ממש כשם שאנחנו קוראים את הפרשות אחרת בכל שנה. נעמי שמר כתבה פעם: “לקום מחר בבוקר, עם שיר חדש בלב / לשיר אותו בכח לשיר אותו בכאב/ לשמוע חלילים ברוח החופשית / ולהתחיל מבראשית" ויש המשך (וגם התחלה) והוא  לא פחות יפה). אז הנה הבשורות הטבות, והן טובות לכולם: אפשר להתחיל מבראשית בכל פעם מחדש. לא תמיד זה יצליח, אבל לנסות אפשר.

ויש עוד דבר שאני חלוק עליו אם אלוהים (טוב, קודם כל אני חלוק על עצם קיומו): אחרי סיפור הנחש אנחנו יכולים לדמיין את אלוהים (עם זקן ארוך, מרחף מעט מעל עץ הדעת ומניף אצבע מאיימת), מביט באדם במבט שאומר לו: “קודם אני אטפל בפושעים הקטנים, חווה והנחש, ואחר כך בך, שהיית אמור להיות המבוגר האחראי" ואחרי שהוא מטיל עליהם את עונשיו הוא אומר לאדם: “... ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודודר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה...” יפה אמר אלוהים, אבל אני אינני מסכים איתו. האדמה איננה ארורה. ובשמחה אכלתי ממנה. הקוץ והדרדר שהאדמה מצמיחה הם גם בעיה וגם פתרונה. ואכן בזיעת אפינו אכלנו לחם, אבל מה אומר? נהניתי מכל רגע (טוב, רק מרוב הרגעים).

ולכן בימים האלה, כשאני רואה את מדושות הבוטנים סוגרות את הקיץ, את הממטרות נפתחות לראשונה בשדות שהיו יבשים וריקים ואת המזרעות הגדולות של תפוחי האדמה נוסעות בשדות (וגם בכבישי הדרום) אני רק יכול להגיד לעצמי: הנה זה מתחיל. זו שוב התחלה חדשה, והפעם, כן, הפעם – יהיה טוב.

שבת שלום

שישי, 5 אוקטובר, 2012

י״ט תשרי תשע״ג

פרשת "וזאת הברכה" מאת יזהר יערי

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל במותו. לא. לא נדבר על הברכה עצמה. משה ניצב על הר נבו, מביט אל הארץ המובטחת ורואה אותה כולה: את הגלעד עד דן. את כל נפתלי וארץ אפרים ומנשה, ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון (שאנחנו קוראים לו כנראה הים התיכון), ואת הנגב ואת הכיכר בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער. סוף הדרך, סוף דרכו של משה. בניגוד לכתוב בפרשת וילך, רק לפני שבועיים,  בה אומר משה: “בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא" כאן נאמר על משה: “ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה".אבל הרי נאמר: "אחרי מות- קדושים אמור". משה נקבר ולא ידע איש את מקום קבורתו. כי אמנם לא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, אך קדוש הוא לא היה, ודתו של משה לא הכירה במקומות קדושים ובקברי צדיקים, ונחסך מאיתנו הצורך לבחור לנו קבר שייך ולקרוא לו: “קבר משה". ידיעת מקום קבורתו של משה היא איסור.

סוף הדרךאבל כבר בשבוע הבא נתחיל מ"בראשית". משה רק נקבר – ואנו מתחילים את הקריאה מחדש.

ושוב נראה את אדם מגורש מגן העדן. שוב נראה את קין רוצח את הבל, את אנשי סדום הרשעים ואת בנות לוט האבודות. שוב נראה את האחים משליכים את יוסף לבור, ושוב נלך בדרך הארוכה לארץ המובטחת.

הקריאה החוזרת הזו בתורה מעלה את השאלה: האם גם במציאות זה כך? האם נגזר עלינו לחזור על אותן שגיאות ועל אותם מעשים שוב ושוב? האם, כמאמר קוהלת, אין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה? בהקשר הזה אני רוצה לאמר משהו על פוליטיקה. כיוון שלא נולדתי אתמול – יש לי זכרונות. אז הנה משהו שאני זוכר:

כמעט אין חילוקי דעות בעולם המערבי שהאיסלאם הוא סכנה איומה. פצצת אטום בידי איראן זה סוף העולם (לא בטוח שבאמת כל העולם המערבי חושב ככה) ואם כי לא כל המוסלמים טרוריסטים – הרי כל הטרוריסטים מוסלמים (כמובן אם נגדיר את הקתולים של אירלנד כמוסלמים, וכך גם את הבאסקים בספרד,קבוצת באדר מיינהוף, הבריגדות האדומות ו... טוב. עדיף להמשיך). אכן מצב איום, ואין פלא שלפעמים זמן הבידוק בטחוני בשדה תעופה לוקח יותר זמן מאשר הטיסה עצמה.

אבל לפני מספר ימים נפלתי על סרט בטלויזיה. הסרט נקרא "הרוסים באים, הרוסים באים". לא ממש פנינה קולנועית, אבל הוא החזיר אותי קצת לאחור. לפני ארבעה או שישה עשורים היו הרוסים אימת העולם החופשי. אם כי כמובן הם ראו עצמם כעולם החופשי באמת, אבל זה כבר סיפור אחר.  הם דגלו במהפכה עולמית ובהשתלטות הדרך הקומוניסטית, בראשות ברה"מ, על העולם כולו. בשם האידיאולוגיה הזאת, כך למדנו, שום דבר לא היה קדוש, לרבות חיי אדם ואפילו נשק השמדה המוני לא ממש מסוכן להם, כי הם כל כך רבים (וחלק מהזמן הסינים היו בצד שלהם).

אם זה מזכיר למישהו משהו – זאת אחריות שלו. לי, למשל, זה מזכיר. אז למוסלמים יש גן עדן, והם מוכיחים כפעם בפעם שאכן חיי אדם לא מעניינים אותם.מצד שני יש להם גם פצצת אטום (בפקיסטן), והם לא מרבים להשתמש בה.

אז כמובן שאומרים לי שאי אפשר להשוות וזה בכלל לא דומה. אבל לפני חמישים שנה כמעט (בערך 20 באוקטובר 1962, היכונו למוספים) ישבנו על הדשא ליד חדר האוכל, והסתכלנו על השמים, מחכים לראות את סוף העולם מגיע. משבר הטילים בקובה היה אז הדבר הכי קרוב לסוף העולם שאפשר היה לחשוב עליו. ולא. המוסלמים לא היו מעורבים, אם אני זוכר נכון. אגב: אפילו לציור שהוצג בעצרת האו"ם לפני שבוע היתה מקבילה  דומה: ראש ממשלת בריה"מ עושה שקט באולם  באמצעות נעל שחלץ מרגלו ושמישה אותו במקום פטיש. היה נחמד, אבל מפחיד מאד.

וחזרה לפרשת השבוע. כן. אנו חוזרים מדי שנה על אותם סיפורים. אבל אין חובה לחזור על אותן השגיאות. הסיפורים יחזרו על עצמם, ואילו הלקחים ישתנו. בין יציאת מצרים לכתיבת התורה ותיאור יציאת מצרים עברו ככל הנראה כ- 600 שנה. פרק זמן דומה חלף עד שנחתם הספר. ומאז חלפו עוד למעלה מאלפיים שנה. הפרשנות על הכתוב רבה הרבה מהכתוב עצמו, כי גם כשהתורה נשארת קבועה – החיים משתנים והלקחים מהכתוב משתנים איתם.

על התורה נאמר "הפוך בה והפוך בה דכולי בה" כלומר: הפוך בה והפוך בה כי הכל בה. ואכן יש בה הכל: שנאת זרים לצד אהבת הגר. סובלנות לצד קנאות. מכל אלה יכול אדם לזקק לעצמו את תורת חייו. על פי דרכו, על פי חנוכו, על פי אמונתו. ויש בה, בתורה הכל. בכל מעבר נמצא משהו חדש לחשוב עליו. ואם שכחנו משהו בצד הדרך – לא נורא. בשנה הבאה נהיה כאן שוב. אולי אז נחזור ונרים אותו.

הקריאה בפרשת השבוע יכולה להביא אותנו קצת למעלה מחיי היומיום. אחת לשבוע, לא הרבה, אני פותח וקורא ומנסה לדלות מתוכה את המתאים לי. יציאה מחיי היומיום אל חשיבה גבוהה, אל אידאולוגיה ואל רעיונות. וכן, גם לזכרונות ולסיפורים. לא תמיד זה מצליח, רק בחלק מהמקרים. אבל בשביל החלק הזה זה שווה.

ולבסוף: בשבוע הבא אחרי החגים. אנו מתחילים את השנה מחדש, מתחילים “מבראשית”. השנה הסתיימה לפני כשלושה שבועות בראש השנה. השנה הבאה מתחילה בעוד ארבעה ימים. וסיים על כן דווקא במילים של נעמי שמר: “אחרי החגים יתחדש הכל/יתחדשו וישובו ימי החול/ האוויר, העפר, המטר והאש/ גם אתה, גם אתה תתחדש.

אז שוב אומר לכולם: שנה טובה

שבת שלום וחג שמח

שישי, 28 ספטמבר, 2012

י״ב תשרי תשע״ג

פרשת "האזינו" מאת יזהר יערי

שירת משה בפרשת "האזינו" היא כמעט האחרונה בדברי משה אל העם. בסוף הפרשה מודיע לו אלוהים כי עליו לעלות אל הר נבו, משם יראה את הארץ ואליה לא יבוא.

אין בשירתו של משה שום צו וציווי מעשי, למעט כמובן השמירה על אמונה באלוהי ישראל. אין בה  הוראות עשה או אל תעשה. יש בה לא מעט צפייה קדימה. האם משה צופה פני העתיד? קשה להגיד. ההיסטוריה של עם ישראל אחרי מות משה ארוכה כל כך, שהכל היה בה: ניצחונות וכיבושים, תבוסות ואובדן. יצירה וחורבן. אמונה וכפירה. הכל. פסוקים רבים משירה זו הוצאו מהקשרם ונכתבו כשירים, פתגמים או משפטים עצמאיים. למשל: "הצור תמים פועלו" (פסוק ד'), “ ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור”, "וישמן ישורון ויבעט”.

קטונתי מלפרשן, אבל פסוק אחד צד את עיני (פסוקים ח' - י'):

“בהנחל עליון גויים -  בהפרידו בין בני אדם

 יצב גבולות עמים  - למספר בני ישראל.

כי חלק ה' עמו – יעקב חבל נחלתו

ימצאהו בארץ מדבר – ובתוהו ילל ישימון

יסובבנהו יכוננהו – יצרנהו כאישון עינו

מה שצד את עיני הוא דווקא החלק השני (שאינו האחרון: השירה ממשיכה ברצף)

את ההתחלה כאן אין צורך להסביר, אבל כרגיל אעשה זאת: אלוהים מפריד בין בני אדם ונותן לכולם את נחלתם. לכולם יש מקום תחת שמי אלוהים, וגודל נחלתו של עם ישראל יתאים לגודל העם. אבל החלק המעניין הוא כאמור שתי השורות האחרונות: חבל נחלתו של יעקב הוא ארץ מדבר. בישימון ובתוהו. שם יכונן עם ישראל את ביתו ועליו ישמור. כלל לא תואם את ההבטחה לארץ אשר בה המים בוקעים מהתהום מטר השמים משקה את הארץ. מתאים מאד לשנות הנדודים הארוכות של עם ישראל במדבר. השנים בהן נצרפה נשמתו של העם בחום המדבר וצמא התמיד המלווה את הנווד.

שיר נשכח (שיר נשכח הוא כזה שאי אפשר למצוא אותו ב"שירונט") אומר כך: "סוף העולם/אמצע המדבר / ישימון. //בטלה אלוהית – תענוג.” והוא ממשיך במילים "אך אילו הייתי משורר / הייתי עובר לגור לכאן. / כי כאן החרוזים כמו נולדים מתוך עצמם / סוף העולם – אמצע המדבר / ישימון" . ואכן מי שעומד על המצוק מול נחל צין בשדה בוקר יכול להבין כיצד נברא אלוהים בסוף העולם הזה, במדבר: נוף קדומים, כמעט בלתי מופרע. תהום עמוקה ורחבה ומעבר לה הרים נישאים, ושקט. שקט מובנה. הוא אמנם מופרע ברעשים של בני אדם: מכונית עוברת, מטוס בשמים, ילד צועק. זה לא ממש מצליח להפריע את השקט האלוהי על נופי המדבר היבשים.

 כן, עוד מעט נעבור את הירדן. נגיע לארץ המובטחת. ניטע מטעים, נזרע שדות. נקים בתים. נחיה הרבה יותר טוב. פלא שנאבד את אלוהים? האם לא מכך חושש משה? וכדי לחזור לאלוהים יהיה צורך באסונות גדולים מאיתנ, כאלה שנדע כי לא נוכל להם לבדנו, ורק הם יחזירו אותנו בתשובה. וזו תקוותו של משה.

אני רוצה לרגע לחזור לסיפור שאינו נמצא בתנ”ך, אך נקשר בדרך כלל ליום כיפור. הסיפור הוא סיפורו של יונה הנביא. בתמצית אפשר לאמר כך: יונה נשלח ע"י אלוהים להתנבא על העיר נינוה החטאה כי אם לא יחזרו יושביה מחטאיהם – תחרב העיר. יונה עושה כמיטב יכולתו להתחמק המטלה הק'שה, אבל יונה הוא יונה, צואלוהים הוא אלוהים ואין ברירה. יונה מגיע לנינווה, מתנבא ומודיע לתושביה את דבר אלוהים ואז קורה לו מה שלא קרה לשום נביא: התושבים פשוט מאמינים לו. מהמלך הגדול ועד אחרון התושבים הם לא רק מתאבלים אלא גם שבים מדרכם הרעה. אלוהים מוותר על ההרס – ויונה נפגע עד עמקי נשמתו: אפילו אמרתי לכם הוא לא יכול להגיד. כיצד יוכיח כעת את צידקתו? הספר הוא קצר ושווה קריאה בפני עצמו, אבל ברור מדוע הוא נקרא דווקא ביום כיפור: החשזרה בתשובה והכפרה מצילים את העיר מאסון. לא כתוב בספר מה היו חטאי העיר. שלא כסדום – הגדרת החטא היא כללית. גם לא כתוב מה עשו התושבים כדי לכפר על חטאיהם: אכן הם התאבלו על החורבן הצפוי, הם צמו (והשיתו את הצום גם על בעלי החיים, מין עובדי אלילים שכאלה) ולגבי השאר" “וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם". הם כיפרו על מעשיהם הרעים בשני דברים: בצום ובאבל – ובכך שחדלו מהם.

והרי זה מה שנדרש: יום אחד של צום ותפילה אינו מכפר על חטאים. רק ביטול המעשים הרעים, החמס והגזל הם שמכפרים באמת. אלוהים שנולד במדבר אינו מדבר כבר אלינו. אבל את ההבדל בין טוב לרע אנחנו הרי יודעים, כי הוא טבוע בנו. בשביל זה לא צריך אלוהים, לא צריך תורת מוסר, לא צריך הפחדות די במשפט קטן אחד שגם הוא נמצא בתורה: “ואהבת לרעך כמוך".

ובשבוע הבא סוכות. הלא הוא ראש השנה האמיתי שלנו, שאחריו יתחלף הקיץ בחורף, והחום יתחלף בתקוות לגשם.

שבת שלום וחג שמח

שישי, 21 ספטמבר, 2012

כ״ז אלול תשע״ב

14 ספט, 2012

כ״ז אלול תשע״ב

פרשת ניצבים מאת יזהר יערי

"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל" כך נפתחת פרשת השבוע שלנו, פרשת ניצבים..

המסע הגדול נגמר. התורה נמסרה כולה, אם כי לעולם אי אפשר למסור אותה בשלמותה. העתיד עוד ישנה אותה כהנה וכהנה. אבל משה אמר את דברו. כעת הוא מודיע לעם, עליכם לבחור. על העם לבחור אם הוא רוצה ללכת בדרך התורה או לבחור בדרך אחרת.

האמת, כפי שמשה מציג זאת, הבחירה לא קשה במיוחד. משה עצמו אומר "המצוה הזאת אשר אנוכי מווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה ויקחה ונעשנה...” ומהי הבחירה? הבחירה המוצגת כך: “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב  ואת המוות ואת הרע" קשה להאמין שמישהו יוותר על החיים ועל הטוב, ויעדיף את המוות ואת הרע. בעיקר כאשר הם הולכים יחדיו. ובכל זאת אל נקל בכך ראש.

כי הבחירה אינה בחירה בחיים ובטוב. הבחירה היא בעשיית הטוב. עשיית הטוב היא המביאה את החיים. משה מצפה את את הדרישה הלא קלה בעטיפת צלופן מבריקה, אבל הדרישה שלו אינה פשוטה כלל, והיא עוברת לאורך הפרשה כולה: הבחירה בטוב היא הבחירה בעבודת השם. אין לסטות ממנה ימינה או שמאלה "...אנוכי מצווך היום לאהבה את ה' אלוהיך ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו...”

ומה יעשה מי שאינו מאמין באלוהים, כמוני למשל? האם באמת אין לי אלוהים? טוב. אז האמת היא  שבאמת אין לי אלוהים. אבל היכולת להבחין בין הטוב לרע קיימת גם אצל מי שאין לו אלוהים. הבחירה בחיים ובטוב אינה פשוטה יותר למי שאין לו אלוהים, כי בעצם לא מדובר בבחירה בין החיים והטוב לבין המוות והרע. כאשר אין אלוהים אין גמול על מעשה טוב. “לא בשמים היא " אומר משה? לא רק המצווה איננה בשמים השמים, כמקום בו בא על גמולו כל אחד על פי דרך חייו על פני האדמה הזאת אינם קיימים. ובכל זאת הבחירה בטוב היא בחירתו האישית של כל אחד ואחד. והבחירה בטוב היא הבחירה בחיים.

אנחנו עומדים עכשיו, במקרה, ערב ראש השנה ממש. דווקא בערב זה יש לאמירות האלו משמעות מיוחדת. ולא בגלל הימים הנוראים שיבוא אחרי החג. מי שאינו מאמין באלוהים – מה לו ולימים הנוראים? אבל כדאי לשים לב: כמעט כל חגינו מסתכלים לאחור. הם ציון לזכר. אם נתחיל בראש החודשים, ובראש החגים, הלא הוא פסח, הרי הוא נחגג לזכר יציאת מצרים. ובשבועות אנו חוגגים את מתן התורה (כן, באמצע יש יום העצמאות ולג בעומר שגם הם חגים לזכר אירועים היסטוריים) ובסוכות אנו זוכרים את המסע במדבר, וכן הלאה. ראש השנה הוא החג היחיד בו אנו חוגגים סוף, אך בעיקר התחלה: לא מדובר בחג סוף השנה אלא בחג של ראשית. של התחלה. וזה בדיוק הזמן לחזור ולהיזכר בבחירות שעלינו לעשות בעתיד. לזכור ולבחור בטוב, ובחיים. ולא לצפות על כך לגמול.

ובמעבר חד אני רוצה להוסיף עוד דבר אחד, שונה לחלוטין. שבוע שוטטה לה מרבית השלוחה הגבולותית של משפחת יערי על פני התמזה מלונדון מערבה. היה כיף. כיף אמיתי. זה אולי מוזר, אבל אפילו בקטע שבין הבירה האנגלית לבין ארמון בית המלוכה אין ווי. פיי. העיתונים כתובים באנגלית (ובמילא עסקו בעיקר במשחקים הפאראלימפיים) כך שאפשר היה לשכוח הכל, ופשוט להיות ביחד.

השתזפנו בשמש האנגלית(מסתבר שיש דבר כזה, שבוע כל שנה. בשבוע הזה היינו שם), אכלנו מהשהצלחנו לצוד בסופר הקרוב, ראינו מים, ברבורים, ירוק בלי סוף ופגשנו אנשים טובים. והעיקר: היינו יחד. היינו חבורה עליזה ומשועשעת, וכנראה גם משעשעת למדי, כזו המוציאה חיוך לא רק מעצמה אלא גם מרואיה.

ובכל זאת הצלחתי גם ללמוד קצת. יש משהו מעניין בהשטת סירה בגודל כזה. כלומר: היא לא גדולה, אבל גם לא ממש קטנה. לסירה יש הגה, ואפילו מעצורים (פשוט מעבירים לרוורס, והיא כבר עוצרת). ובכל זאת הנהיגה שונה מנהיגה ברכב. כי הסירה מגיבה לא רק להוראות ההגאי. הסירה מגיבה גם לגורמים נוספים: הרוח מזיזה אותה לכוון אליו היא נושבת. תנועתן של סירות אחרות שיוצרות גלים או זרמים משפיעה גם היא. וכמובן: זרימת הנהר וזרמי המעמקים שלו. ולא פחות מכל אלה: כובד משקלה העצמי וכיוון התנועה שלה. לסירה יש נטייה להמשיך בכייון אליו שטה, גם אם ההגה אומר לה אחרת.  צריך לקחת את כל הדברים שהזכרתי בחשבון. זה חשוב במיוחד לפני הכניסה ל"לוק" (ה"לוק" הוא תא מים שנהר שאליו נכנסת הספינה ותפקידו להעלות ולהוריד את הספינה בהתאם לשינוי גובה הנהר). בכניסה ל"לוק" או לעגינה יש גם צורך להיעזר באנשים נוספים: להשליך חבל, לקשור, לתקוע יתד. הקפטן לא עובד לבד. הוא זקוק לצוות.

וכך, גם על פני נהר התמזה, יכולתי להיזכר בתקופה בה ניווטתי את הקיבוץ בתהליך השינוי שלו. כאשר היה עלי לקחת בחשבון את הלך הרוחות, את כיוון הזרימה, את זרמי המעמקים. את כיוון התנועה של הקיבוץ כולו והיה עלי להיעזר באנשים נוספים שיושיטו יד ויעזרו בעיקר במעברים חדים. בפעם הבאה שאצטרך לעשות שינוי -אשמח קודם לעשות שייט על התמזה, רק כדי להיזכר מה הכל נחוץ.

בעוד יומיים ראש השנה, וזה הזמן לאחל שנה טובה לכולם, גם לאלה שקוראים אותי וגם לאחרים. ומה עוד נאחל? שנדע לבחור בטוב. אם נבחר אנחנו בטוב – יש תקווה שגם הטוב יבחר בנו.

שבת שלום

  פרשת "ניצבים ", כז'  באלול תשע"ב, 14.9.12

נחשון בן דוד.

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל.  י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.  יא לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וּבְאָלָתוֹ:  אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.  יב לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  יג וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת.  יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם.

א וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ, בְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.  ב וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם:  אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.  ג וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה. 

יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.  יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.  {ס}

טו רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע.  טז אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו; וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ--וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. 

הבחירה בתשובה

פרשת ניצבים   נקראת בשבת שלפני ראש השנה, כפרשה אחת, אם אין שבת בין כיפור לסוכות נקראת יחד אתה גם פרשת וילך.  פרשת ניצבים עוסקת בסיום כריתת הברית המחודשת בין הקב"ה לבין העם. 

בפי חז"ל נקראת פרשת ניצבים גם "פרשת התשובה" שכן בסיומה  מוסברת משמעות התשובה, ומוסבר שהדרך להימנע  מכל הקללות הצפויות כתוצאה מהפרת הברית, לחזור לחיים ללא סבל ועונשים היא החזרה בתשובה:

" וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם:  אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.  ג וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה." 

אנחנו נמצאים   בשבוע האחרון של חודש אלול, החודש שבו הכל מונח על כף המאזניים, וכולנו נדרשים לתת דין וחשבון על המעשים אשר עשינו בשנה שחלפה, לכפר על חטאים שחטאנו ולהתפלל  למחילתנו. ישנה באוויר תחושה של הימצאות על כף המאזניים, כאילו מישהו בוחן אותנו, ובידיו הסמכות להחליט עבורנו, האם לענישה או למחילה.

לא פשוט להיות תחת עין בוחנת, זה אפילו די מלחיץ, וכדי שלא נילחץ, כדי שנשתחרר, באה התורה , לאחר כל האיומים והקללות ומרגיעה, כאילו אומרת, אל תפחדו, לכל דבר יש תרופה, יש ריפוי לכל מחלה, וגם אם חטאתם, מספיק שתבחרו בתשובה ויימחל לכם.

התשובה היא לא תרגיל או טריק, כאילו, אני יכול לחזור בתשובה עד אחרי הימים הנוראים, עד אחרי יום הכיפורים, ואז לחזור לסורי, לחטאי, להרגלי הישנים, עד חודש אלול בשנה הבאה וחוזר חלילה. זה לא עובד ככה. זה כמו מי שמחליט לעשות דיאטה ופעילות גופנית, ובאמת מתחיל כל יום לצעוד ואחרי שבוע הוא מתייאש, ואז נח חודש ומתחיל שוב וחוזר חלילה. בחוסר העקביות של מעשיו הוא יותר מזיק לעצמו מאשר מועיל, ובטוח שהוא לא ירזה ולא יחזור לכושר.

לדברי אירנה מתחלק העולם    לחצי עולם סובל וחצי עולם מטפל באלה שסובלים. מה פירוש חצי עולם סובל? מה, אנשים מזוכיסטים? סוגדים לסבל? כן ולא. אנשים לא מזוכיסטים ולא סוגדים לסבל, אבל הם מתמכרים לחיים על פי הרגש, על פי האגו, וברגע שאנחנו מתמכרים לרגשות אנחנו נעשים עבדים לאגו, ממש כך, אנחנו מאבדים את היכולת שלנו לשלוט בחיים שלנו, לכוון, לנווט אותם לכיוון שמתאים לנו. חיים על פי הרגש מעצימים את הפחד ומוציאים מפרופורציה אירועים שקרו לנו בעבר, שגם אם הם היו קשים, אובייקטיבית, אסור לנו לתת להם לנווט את חיינו, להפוך לעיקר, כי אז אנחנו נידונים לכעס, לשנאה, לעצב, ובשורה התחתונה לסבל שהופך להיות האדון של חיינו.

 "מה עושים? איך משנים את זה?". התשובה של אירנה היא להתאמן, להתאמן בחשיבה, כי מי שמתאמן בחשיבה לומד להשתחרר מהשעבוד לרגש, לומד לשלוט ברגש, לומד לשלוט באגו, לקבל בחזרה את השליטה על החיים שלו ולבחור את הכי טוב בשבילו, ואז הוא לומד גם להשתחרר מהסבל. החשיבה נמצאת ברמה שמעל הרגש. ניתן להשוות את זה אולי לשתי מערכות העצבים בגוף שלנו, מערכת אחת אינסטינקטיבית, בלתי רצונית. היא מפעילה את כל המערכות של הגוף, נשימה, זרימת דם, חילוף חומרים וכו', והיא ממשיכה לפעול גם כאשר אנחנו נמצאים בשינה או במצב של עילפון. המערכת השנייה היא המערכת שאנחנו שולטים בה, היא התבונה, החשיבה, היכולת לקבל החלטות, ללמוד להתפתח, להרגיש, לאהוב. גם המערכת הזאת מורכבת משתי מערכות, המערכת  הרגשית והמערכת המחשבתית. ניתן להתאמן ולכופף את המערכת הרגשית שתפעל לפי החלטת המערכת המחשבתית.

דבר, נוסף, אחרי שמתאמנים בחשיבה צריך ללמוד להפוך דברים. מה זאת אומרת להפוך דברים?

ממש כך, אם רע לך בחיים תחשוב על טוב ויתהפך לך, אם אתה שונא תחשוב על לאהוב ויתהפך לך. הרי אמרנו שאנחנו מכופפים את מערכת הרגש שתפעל בהתאם לצרכי מערכת החשיבה.

נשמע מוזר, לא מובן, לא הגיוני, מופרך, נו אז מה? להלן עוד טיפ מבית אירה: אל תתאמצו להבין, חבל על האנרגיה, קחו את כל הדברים הטובים שנאמרים לכם כמידע שימושי נטו, תנסו ותיווכחו, על משקל "נעשה ונשמע".

בדיוק כך פועל הרעיון של החזרה בתשובה המופיע בפרשת ניצבים. אם בחרת בחזרה בתשובה, תתאמן בזה, תתרגל שוב ושוב, תהפוך את זה להרגל יומיומי שמלווה אותך כל הזמן; אל  תתייחס לזה כאל דבר חד פעמי שאתה עושה בערב יום כיפור, כי זה לא עובד ככה. אם תתאמן ותתכוון לזה אז יתהפך לך ותזכה לברכה.

יש אנשים שעושים צדקה ועדיין נשארים חייבים, רק בן אדם שבחר בתשובה וסליחה, כדרך חיים ולא כאירוע חד שנתי,  יש בכוחו להכריע את הכף שתטה לטובתו.

  יהודי אחד בא אל הרב ואמר לו שהוא רוצה לחזור בתשובה. שאל אותו הרב: נו, מדוע אינך עושה זאת? אמר לו היהודי: כי אינני יודע איך עושים זאת. אמר לו הרב. ולחטוא אתה יודע? ענה היהודי: כן, התרגלתי, אני עושה את זה כל ימי. השיב לו הרב, תעשה כך: תתחיל לחזור בתשובה, כל יום קצת, וכל יום תוסיף קצת תשובה עד שתתרגל. 

ככה גם אנחנו, סובלים כל ימינו, כי התרגלנו, אז בואו נחליט לסבול כל יום קצת פחות עד שהסבל יתהפך ונתרגל לחיות בטוב.

שבת שלום ושנה טובה.

10/08/12

כ״ב אב תשע״ב

אני הולך עכשיו להסתכן, אבל ממש. כי אני הולך לאמר משהו על האולימפיאדה. “על האולימפיאדה?” יאמר כל מי שמכיר אותי "ממתי מעניינת אותך האולימפיאדה? ואיך היא מתקשרת לפרשת השבוע?”

אז בדיוק זה הסיכון: האולימפיאדה לא מעניינת אותי. יש טענה שבזה אני מתחבר לחבורה מכובדת של בנות. אולי אני פשוט מתחבר לצד הנשי שבי. כנראה שצודקים הפסיכולוגים החדשים: יש דבר כזה.

הופ! כרגע ברחה למישהי האלה מהיד. לא, היא לא שוטרת, והאלה זה משהו שבין אלה משטרתית לגפרור, בערך באמצע. זה דווקא רגע מרתק: מה היא תעשה עכשיו? אני, במקומה, הייתי בוהה בקהל בתדהמה ומקווה להפסקת חשמל. אבל אנגליה זה לא כאן, אין הפסקות חשמל. והמתעמלת היא לא אני, היא מחפשת רגע את האלה, מרימה אותה, וממשיכה בחיוך כאילו כלום לא קרה ולא  ראו אותה ארבעה מיליארד איש מאבדת אלה על הבמה.

אני מודה: אלה הרגעים המעניינים בעיני: הרגעים האנושיים, כאשר האנשים הביוניים האלה, שרצים מאה מטר יותר מהר משאני קם מהספה (בינינו – יותר מהר משרובנו קמים מהספה) קופצים עם מוט לגובה שאני מפחד להגיע אליו עם סולם ועושים עוד כל מיני דברים מוזרים עד מבהילים – לרגעים שבהם הם פתאום בני אדם: שמחת המנצחים לא מעניינת: ברור שהמנצח שמח (אלא אם הוא סיני, וגם אז לרוב הוא שמח). ומה עם המפסיד? היה לי קל מאד להזדהות עם המתעמלת הרוסיה האומללה שמיררה בבכי כי לא זכתה בתחרות. משום מה המצלמה העדיפה את האמריקאית החמודה שזכתה לשמחתה רבה בזהב. קשה לי להתחבר לבחורה דקת גו וחיננית שמקפצת באוויר ועל כל מיני מכשירים, ועוד מחייכת תוך כדי תנועה, ומקבלת את תשואות הקהל. הרבה יותר קל להתחבר לדמעות. אם כי גם הרוסייה זכתה במשהו: מדליית כסף. זה באמת כל כך נורא?

ולכן אני גם לא כל כך מתחבר לצער הנורא על כך שלא זכינו בשום מדליה (נטע ריבקין מחר על המזרון, אגב). חצי גמר בשחיה נראה לי הישג מרשים כשלעצמו במדינה שלא מוכנה להשקיע כל כך הרבה בכל כך מעט. שביב של רציונליות במקום די מופרע, למען האמת. אז קרואטיה, מדינה בגודל שלנו, זכתה בארבע מדליות. הם משקיעים בספורט הישגי בדיוק כפול מאיתנו. כלומר כמה עשרות מליוני דולרים נוספים. אותם עשרות בדיוק שהיו יכולים אולי ללכת לגני ילדים חינם או למיגון בית החולים באשקלון.  קשה לכעוס על זה. הרבה יותר מרגיז כמובן שהכסף הזה, שלא הולך לספורט, גם לא הולך לחינוך. את הכסף הזה מקבל מישהו, ואם הוא עושה איתו ספורט – זה בטח שיט יכטות בקריביים.

והכי אני אוהב את אלה שיודעים להגיד את מה שאמרתי עד כאן, ולהוסיף לזה שאנחנו אפילו לא יודעים שאולימפיאדה נמשכת ארבע שנים. מה שקורה בלונדון עכשיו זה המשחקים האולימפיים. מה אני אגיד? וואלה צודק! אם רק נזכור את זה נקבל יופי של רוח לשייטים במשחקים האולימפיים הבאים, בתום האולימפיאדה הקרבה, בריו.

ואיך כל זה מתחבר לפרשת השבוע? לא ממש מתחבר. אבל איך אפשר להתחבר למשהו כשבטלויזיה רואים בדיוק שיט קאנו יחיד במים שטוחים או משהו מרתק מהסוג הזה?(“אין לך נשמה" יגידו מהחדר השני. צודקים, מה יש לדבר).

אבל פרשת עקב היא בכל זאת פרשת השבוע שלנו. בפרשה זו מתאר משה את כל הטוב הצפוי למי שימלא  את מצוות האל. מעניין: הוא איננו מפרט כלל באילו מצוות מדובר. למעט נאמנות ואהבה. למעשה הוא אינו מדבר על מצוות עשה, אלא רק על מצוות לא תעשה. לאמור: מה אסור לעשות, שזה בעיקר להחליף אמונה ולעבור לעבוד אלוהים אחרים. אגב – לפני כמה זמן קראתי מאמר של חוקר מקרא שמוכיח כי בני ישראל עבדו בתקופת בית ראשון שני אלים, ולכן קוראים לאל היהודי בלשון רבים. לא סתם שניים, אלא זכר ונקבה. והוא אפילו נתן להם שמות: בעל ועשתורת. איך אומרים במשחקים האולימפיים (אני נשמר מפלצנים)? “תדהמה ביציעים". ואני חשבתי שכבר חז"ל אמרו שבית ראשון חרב בשל עבודה זרה. ואכן זה הרי בדיוק מה שמבטיח משה לעמו בפרשה זו: “והיה אם שכוח תשכח את ה' אלוהיך והלכת אחרי אלוהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון".

 ומה יגיד מי שאינו מאמין באלוהים? מה יגיד מי שאינו עובד את אלוהי משה אך גם לא אלים אחרים?מה שנותר לנו הן המצוות שבין אדם לחברו. בפרשת עקב כתוב על אלוהים בין השאר: “האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד (בימינו אולי היה מקום להוסיף – וגם לא יצא זכאי מחמת הספק) עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה...  ...הוא תהילתך והוא אלוהיך...”. לא צריך באמת את אלוהים בשביל זה אם זה מה שנדרש אפשר לעשות את זה כבני אדם. ואפשר גם לזכור כי כאשר אנו יושבים כאן, בארוחת הערב, כמה עשרות פליטים תקועים במעביר מים בגבול ישראל מצרים. אינם יכולים לחזור לאחור כי יירו. אינם יכולים ללכת לפנים כי הדרך חסומה. וכך הם שם, ימים. אין תחרות אולימפית בתחום הזה, אם היתה – אולי לא היינו זוכים בזהב, אבל לגמר היינו מגיעים בקלות. כמה עצוב.

ועוד דבר כדאי לזכור: אם למישהו נורא מדגדג להפציץ את איראן הדרך היחידה להתמודד עם התוצאות היא בחוסן החברתי. בסולידריות. ולזה אפשר להתחיל לדאוג כאן, וצריך לעשות את זה עכשיו.

שבת שלום

פיזיקה משפחתית ופרשת השבוע, עקב, כ"ב באב תשע"ב, 10.8.12

נחשון בן דוד

פרשת עקב (דברים ז-יא) היא השלישית בספר דברים והיא ממשיכה את דברי משה לפני מותו

 דברים ז'

יב וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ.  יג וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ.  יד בָּרוּךְ תִּהְיֶה, מִכָּל-הָעַמִּים:  לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, וּבִבְהֶמְתֶּךָ.  טו וְהֵסִיר יְהוָה מִמְּךָ, כָּל-חֹלִי; וְכָל-מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, לֹא יְשִׂימָם בָּךְ, וּנְתָנָם, בְּכָל-שֹׂנְאֶיךָ.  טז וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ, עֲלֵיהֶם; וְלֹא תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ. 

מה כבר ביקשנו?

אני קורא את הפסקה הראשונה של פרשת עקב (למעלה) ואני שואל את עצמי "מה אנחנו כבר מבקשים?" כל מה שאדם יכול לבקש לעצמו נמצא בתוך הפסקה הקצרה הזאת: אהבה, פרי בטן (צאצאים), ברכה ופרנסה טובה, בריאות ואושר.

אלה הדברים החשובים היחידים בחיינו, לא עושר, לא כסף וזהב ולא נכסים רבים.

OK, אז היכן ההתניה? למה כל כך קשה להשיג, לקבל את הדברים הפשוטים האלה שאנחנו כל כך מבקשים? למה רוב האנשים חיים בלחץ יומיומי שפוגע בבריאותם, בזוגיות שלהם, מונע מהם את האפשרות לחיות את חייהם מתוך השלמה ושלמות?

מסתבר שדבר לא ניתן בעולם ללא תמורה ורק כאשר אנחנו מבינים שיש קשר בל ינתק בין האדמה לבין הבריאה, כלומר בין שמים וארץ, ואנחנו, בני האדם, איננו אלא גורם מתווך ביניהם, רק אז נוכל להגיע להבנה המלאה ולחיות את חיינו מתוך שלמות.

האדם נחשב ל"נזר הבריאה"; מה זה בעצם נזר, עד כמה הנזר חשוב והאם הוא יותר חשוב מהבריאה עצמה? האדם נברא לאחר שכל הבריאה כבר הושלמה, והוא נברא בצלם הבורא, כלומר, הבריאה יכולה להתקיים גם ללא האדם ולעשות את זה לא רע. מכאן ברור שבריאת האדם נעשתה שלא על מנת להשלים משהו הכרחי שחסר היה בבריאה אלא כדי לתת לבריאה ערך מוסף, טעם נוסף, נשמה יתרה שתחבר בין העולמות של הבריאה. מכיוון שהבריאה מורכבת משמים וארץ, עליונים ותחתונים, נעשתה בריאת האדם כדי לגשר ביניהם. כדי לאפשר את הגישור נברא האדם משלושה חלקים: נפש, שזה הגוף, רוח, שזה הקשר בין שמים וארץ ונשמה שזהו הגורם הנצחי הקיים בכל אחד ואחת מאתנו.

כדי שהאדם יוכל למלא את ייעודו כמגשר בין שמים וארץ היה על הבריאה ליצור עבורו תנאי מחייה סבירים, נוחים, לפצות אותו על התפקיד והמטלות שהוטלו עליו.

התקלות מתחילות לקרות ברגע שהאדם חושב שהבריאה נוצרה למענו ושהוא יכול לשנות אותה כרצונו, כלומר האגו משתלט עליו וגורם לו לשכוח את תפקידו האמיתי, המקורי, שמערכת של שמים וארץ: יז "וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה." המשפט הנ"ל מסמל בעיני את השכחה שבהבנת מקומנו בתוך הבריאה. אנחנו אמנם נזר, כתר, אבל לנזר אין קיום כערך בפני עצמו, אלא כחלק ממערכת הרבה יותר גדולה ממנו.

כדי להימנע מטעויות אני מציע שפשוט נזכור שהבריאה היא נצחית ואנחנו זמניים, פסיק קטן במערכת, זה יעזור לנו למקם את עצמנו במקום הנכון והראוי לנו ויכניס בנו צניעות וענווה.

 לא לקבל דברים כמובנים מאליהם

דברים יא

י כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם:  אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.  יא וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם.  יב אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ:  תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. יג וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם--לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם.  יד וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.  טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ.

זרימת מי הנילוס והברכה שהיא מביאה עמה הם דברים מובנים מאליהם, קבועים, נצחיים  עבור העמים שחיים על גדות הנילוס.  ארץ ישראל היא שונה, שום דבר כאן לא מובן מאליו, משטר המים והגשמים הוא לא קבוע ומשתנה מעונה לעונה ומשנה לשנה, ולכן ההתכוונות היתרה כל כך חשובה כאן. כבר ציינתי שיש קשר בל ינתק בין שמים וארץ, ולמעשה, במידה רבה, עונות השנה, שנות בצורת ושנות ברכה, הן חיקוי של ההתנהגות האנושית, של היחסים בינינו לבין עצמנו. בתורה אנחנו מדברים על שמירת מצוות השם, אבל השם נמצא בכל אחד ואחת מאתנו, בין אם נרצה או לא נרצה, ולכן ההקפדה על שמירת עקרונות חיים נכונים מחייבת אותנו בכל אשר נפנה. בפיזיקה משפחתית אנחנו מתכוונים לחשיבה בשניים, בזוג, חשיבה מערכתית אשר מביאה להתפתחות המערכת הזוגית, המשפחתית הקטנה של כל אחד מאתנו. בפועל אנחנו מתכוונים אל אותו הדבר, כרי ברגע שאנחנו מתייחסים לפרטנר שנמצא אתנו ומקיימים בינינו לבין עצמנו מערכת יחסים הרמונית, שמבוססת על הובלה ותמיכה, נמצאים בתהליך של התפתחות מתמדת, אנחנו למעשה מפעילים את האלוהים הקטן שנמצא בקרבנו, אנחנו מגשימים את הקשר שבין שמים וארץ והבריאה מתחילה לעבוד בשבילנו. אנחנו לא צריכים להבין את זה או להתעמק בזה יותר מדי, או לשאול איך זה קורה והאם זה קסם או דבר אמיתי. כל מה שדרוש כדי שזה יפעל זה ידיעת העקרונות והפעלתם למען עצמנו, וזאת כל התורה  על רגל אחת.

ולסיום – הזיכרון

פרשת עקב ידועה גם כפרשת הזיכרון, בחינת "דע מאין באת, לאן אתה הולך ופני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון." הזכרתי למעלה את ה שוני הגיאוגרפי בין ארץ ישראל מצרים, ובכן, השוני הוא לא רק גיאוגרפי אלא גם דמוגראפי; בארץ ישראל חיו עמים רבים שהאמינו, ועדיין מאמינים שהארץ שייכת להם.   בנאומו מצווה משה על העם לזכור שאנחנו נמצאים פה לא בגללנו, והזכות היא לא אישית וגם לא קולקטיבית, וגם לא נרכשת או מורשת. זוהי זכות שתנאים בצדה ולכן כל דור חייב להעביר את הזיכרון לדור הבא. הדור שמשה פגש בעת נאומו בספר דברים לא היה הדור שאותו הוא הוציא ממצרים וגם לא הדור של מעמד הר סיני; הדור ההוא כבר שילם את חובו ועבר מן העולם. הדור שאליו משה מדבר הוא דור שנולד כבן חורין וניזון מן הזיכרון בלבד, ולכן חובת הזיכרון עבורנו היא עניין של להיות או לחדול, פיקוח נפש ממש, ואם נקל בה ראש אז לא ירחק היום ונחדל להתקיים כישות לאומית על האדמה הזאת.

שבת שלום.

03/08/12

ט״ו אב תשע״ב

פיזיקה משפחתית ופרשת השבוע, "ואתחנן", ט"ו באב תשע"ב, 3.8.12.

נחשון בן דוד

פרשת ואתחנן היא השנייה בספר דברים. בפרשה הקודמת משה עשה סקירה היסטורית שבה הוא תאר בעיקר את הדרך שעם ישראל עבר מאז יציאת מצרים. הפרשה נקראת תמיד בשבת שאחרי תשעה באב.

פרשת ואתחנן, למעט משפטי הפתיחה, היא פרשה שמבחינתי ניתן להשוות אליה את ספר העקרונות של פיזיקה משפחתית; בעיקרה היא מוסרת דברים של עשה ואל תעשה. לדעתי זאת אחת הפרשות החשובות בתורה מכמה סיבות:  א. בפתיחתה משה שופך את ליבו וממש מבכה על מר גורלו ועל כך שלא זכה להיכנס אל הארץ, " כג וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר.  כד אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה--אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.  כה אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:  הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן.  כו וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי;"

בדברי משה יש משהו מאד אנושי, מאד אמיתי. נראה כאילו הוא יושב בינו לבין עצמו מהרהר וחושב "למה זה מגיע לי? הרי אני גרמתי לכך שהחלום הזה יתגשם, הרי אני עשיתי במו ידי את העם הזה והבאתי אותו אל שערי הארץ. בלעדי הוא עדיין היה נמק בבית העבדים במצרים; למה נגזר גורלי כגורל כל דור המדבר שחטא? הרי מעולם לא עשיתי לעצמי ולביתי, וגם אם טעיתי זה תמיד נעשה בתום לב וללא כל מחשבה רשעה או מחשבת כפירה..."

מדבריו הכנים והעמוקים של משה ניתן ללמוד על היש ועל האין בחייו של אדם. הרשות והבחירה נתונות בידנו לטוב ולרע, ואמנם משה, בכל ימי חייו בחר בטוב והוביל את עצמו ואת עם ישראל אל תוך תהליך התפתחות ענקי. במו ידיו הוא יצר יש מאין, הפך עם עבדים נרפה ונשכח לעם גאה, עצמאי העושה את דרכו בביטחון אל ארץ מולדתו. אבל אין שלם בלי חסר ואין יש בלי אין, בדיוק כשם שחיים ומוות הולכים זה לצד זה ומשלימים זה את זה.לכל דבר יש התחלה ויש סוף וחיי אדם וחיי עם הם שרשרת ארוכה שאינה תלויה באיש אחד. נמנעה ממשה הכניסה לארץ המובטחת ומניעה זו מוצגת כתגובת עונש על הכותו בסלע במקום דברו אליו. אני סבור שהאמת היא הרבה יותר פשוטה ופרוזאית. משה סיים את תפקידו, הגשים את כל מטרות חייו וכניסתו אל הארץ היתה גורעת ולא מוסיפה. מה עוד שבימי חייו הוא השכיל להכין לעצמו ממשיך כך שהשרשרת נמשכה ולא ניתקה, "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה--וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ:  כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.  כח וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ:  כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. " לא היתה שום סיבה שמשה ייכנס אל הארץ, הוא סיים את תפקידו וקם לו יורש.

דברי משה, עם כל הכאב והעלבון הסמוי שבהם, הם חשבון נפש של מנהיג ענק, שבערוב ימיו, ואולי ברגע של חולשה, מרשה לעצמו לשפוך את לבו.

משה מתעשת מאד מהר ומפרק ד' חוזר להיות המנהיג שהכרנו.

 בהמשכה של הפרשה משה מקריא שוב את עשרת הדיברות שהיו כתובות על לוחות הברית והן כנראה הגרעין הקשה והחשוב של התורה. " אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי.  ז לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, כָּל-תְּמוּנָה,  לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:  כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. טו כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.  {ס}טז לֹא תִרְצָח,  {ס}  וְלֹא תִנְאָף;  {ס}  וְלֹא תִגְנֹב,  {ס}  וְלֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא.  {ס}יז וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ;  {ס}  וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ."

 בפרק ו' מופיעה פרשה קצרה שהיא אולי החשובה בחייו של כל יהודי, נמצאת במזוזה ובתפילין, פרשת " שמע ישראל":  " ד שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד.  ה וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ.  ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ.  ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.  ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ.  ט וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ. "

 הגורם הרביעי שמבחינתי עושה את פרשת ואתחנן לכל כך חשובה הוא עקרונות החיים הכתובים בה: "א וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת--לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם." החוקים והמשפטים, שתי מילות מפתח שביחד יוצרות עקרונות  היוצרים תנאי חיים, או במילים אחרות זה בדיוק מה שנאמר בספר עקרונות: חשיבה שתואמת לעקרונות יוצאת מציאות מבוקשת. מציאות החיים לא נוצרת מאליה, יש מאין, למרות שלכאורה נדמה, למי שלא מבין, שאנחנו מבקשים ליצור מציאות מכלום, מחשיבה בלבד. אבל זה טעות. אין דבר כזה חשיבה בלבד, חשיבה זה המון, זה הכל או לא כלום, כי חשיבה יוצרת סוג של אנרגיה שמניעה תהליכי חיים, לטוב או לרע. יש לי בגינה שבשבת רוח; אם אין רוח היא לא זזה אבל ברגע שמתחילה רוח השבשבת מתחילה להסתובב ומבצעת עבודה . היא נכנסת לתהליך אנרגטי שיוצר תוצאות מוחשיות. כך בדיוק עובד תהליך החשיבה.

מהם העקרונות? העקרונות, החוקים והמשפטים הם הדלק שמניע את תהליך החשיבה שבאמצעותו אנחנו יוצרים לעצמנו מציאות חיים. עקרונות התורה הם עקרונות מאד ברורים שלחלק מאתנו עלולים להיראות נוקשים ומחמירים.   מה   שעושה אותם לישימים וברי ביצוע הוא תהליך הבחירה האישי, כך בכל דבר בחיינו, ברגע שאנחנו עוברים את שלב הבחירה ואנחנו מאמינים בבחירה שעשינו, כל משימה, כל השגת מטרה יהפכו לאפשריות מבחינתנו.

  הגורם החמישי שעושה את פרשת ואתחנן לכל כך חשובה: עקרונות התורה הם מאד ברורים, וכך גם השכר והעונש שבצדם: "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם:  לֹא תָסֻרוּ, יָמִין וּשְׂמֹאל.  כט בְּכָל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם--תֵּלֵכוּ:  לְמַעַן תִּחְיוּן, וְטוֹב לָכֶם, וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן... וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם--הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן.  כ כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְהוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם--כֵּן, תֹּאבֵדוּן:  עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. "

 יש כאן שחור ולבן מאד ברורים שמה במבדיל ביניהם הוא עקרון הבחירה. כך גם בפיזיקה משפחתית; אמנם העקרונות והחוקים נראים פחות החלטיים ואולי פחות ברורים, אבל בתכל'ס זה עובד אותו הדבר; ברגע שבחרנו ואנחנו מנהלים את חיינו, את תהליך חשיבתנו, בהתאם לעקרונות אז התהליך האנרגטי נכנס לפעולה, הרוח מתחילה לנשוב וממלאת את מפרשי ספינת חיינו באנרגיה שמשיטה אותה אל הכיוון שנבחר בחשיבתנו. מתחילה להיווצר מציאות חיים שנוצרת ופועלת למעננו.

שבת שלום

27 יולי, 2012

 ח׳ אב תשע״ב

פרשת דברים מאת יזהר יערי

הנה הגענו לספר דברים, ולפרשה הפותחת אותו, פרשת דברים.

אלא שהשבוע הקרוב הוא השבוע של תשעה באב. ובעצם – תשעה באב זה מחר, כלומר הערב. קדושת השבת דוחה את האבל ליום ראשון. דוחה אותו, אך לא מקטינה את עוצמתו.

המסורת מייחסת לתשעה באב הן את חורבן בית ראשון והן את חורבן בית שני. אלה הידועים לכולנו. אך ליום זה מיוחסת גם הגזירה על "דור המדבר" אותו דור שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת. ביום זה על פיח המסורת נכבשה ביתר ע"י הרומאים במרד בר כוכבא וביום זה נחרשה ירושלים ע"י הרומאים כדי למנוע את הקמת מחדש. בקיצור: יום רע, מר ונמהר.

מחר בערב תיקרא בבתי הכנסת מגילת "איכה". הצום יתחיל ויימשך כל היום. 2,000 שנה אנו מתאבלים על החורבן, ועדיין לא די לנו. 2,000 שנה בהם שינתה היהדות את פניה כמעט ללא הכר. בעשרות השנים האחרונות כבר כמעט הקמנו לנו את הבית השלישי. כמעט, כי לא בבית מקדש מדובר כעת. לא במרכז דתי אלא במדינה עצמאית שהיא ביתו של העם היהודי.

במהלך תשעה באב יקראו בבתי הכנסת פסוקים מספר ירמיהו. הנביא אשר פעל יהודה בימי החורבן. ירמיהו כמובן שולל עבודה זרה שפשטה בארץ, אך לא רק. בין שאר דבריו אומר ירמיהו כך: “כה אמר ה' אל יתהלל הגיבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעושרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד ושפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי...” . ועוד אומר ירמיהו: “הנה ימים באים … … ופקדתי על כל מול בערלה על מצרים ועל יהודה ועל אדום ועל בני עמון ועל מואב ועל כל קצוצי פאה הישובים במדבר כי כל הגויים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב".

לא הייתי אומר כי כל בני ישראל ערלי לב הם. לא כל דבר שאומר הנביא בזעמו ובאמונתו היא אמת מקודשת. אבל אין ספק כי השלטון ערל לב הוא. לפני יומיים ישבתי עם עובדת סוציאלית, כדי לתאר לה את מערכות התמיכה הקיימות אצלנו בגבולות. “יש הבדל" היא אמרה לי "בין זכאים לניזקקים. לא כל מי שהוא ניזקק – הוא גם זכאי". ואני אנסה לתרגם: זכאות נקבעת על פי קריטריונים. ניזקקות היא עניין של מצב ושל תחושה. היא דבר סובייקטיבי. מי שאינו עוזר לזכאי שומר על כספי הציבור. מי שאינו עוזר לניזקק סוגר את שערי ליבו. ואם נסגור את שערי ליבנו, אם נהיה ערלי לב, אולי ננהג כחוק. אולי נוכל לאמר לעצמנו שהיינו בסדר. אבל משה סילמן ואחרים עדיין ישרפו עצמם בכיכרות.

המסורת אומרת כי בית ראשון חרב בשל עבודה זרה, ובית שני חרב בשל שינאת חינם. אינני יודע להגדיר מהי שינאת חינם. כל מי ששונא את האחר הרי בטוח שהוא צודק. ומאהבת חינם אני חושש לא פחות: כשמישהו מגלה אהבת חינם אני תמיד שואל את עצמו מה הוא מרוויח מזה. בית שלישי לא יחרב בגלל שינאת חינם. אבל מה יהיה עם הרוע המובנה מערכת?< מיה יהיה עם הפקיד שחושש יותר ממה שיגידו לו הממונים מאשר מסיבלו של האדם הפונה לעזרתו? מה יהיה עם הסדר הטוב, הנורא כל כך שהוא זורק אנשים לרחובות.

כן, הימים קשים עכשיו. יש המון איומים בטחוניים: נשק כימי על הגבול, מהפכות איסלאמיות מסביב. נשק גרעיני באיראן, ויש חשש אפילו באולימפיאדה לא כל כך נצליח. ויש גם משבר כלכלי. את הכסף שלקחנו (טוב, אל אנחו, מי שקיבל מאיתנו) לאירופה להשקיע אנחנו רואים נמס ונעלם. הכנו תוכנית כלכלית לשנתיים. תוכנית שכולם גמרו עליה את ההלל. עכשיו אנחנו צריכים עוד מיסים באמצע השנה, כי קשה.

ואם צריך להטיל מיסים – כדאי שהם יהיו על העניים ועל מעמד הביניים. כי העשירים כבר ימצאו דרך להתחמק, ואז מה עשינו חוץ מלהעשיר כמה עורכי דין וראוי ושבון (אם כי לא צריך לזלזל: גם זה חשוב).

ובינתיים צריך לזכור כי החוסן של מדינה נמדד ביכול שלה לתמוך בכלל אזרחיה. חלקות הנטל לא נוגעת לשירות הצבאי, ודאי לא לשירות הצבאי לבדו. חלוקת הנטל נוגעת להכל: ליכולת לשלם שכר דירה. למימוש הזכות להשכלה, לתשלום מיסים, לקבלת סיוע רפואי.

תשעה באב הוא יום הזכרון הלאומי הכללי שלנו. כל כך הרבה אסונות נקשרו בו. אבל מה שהיה היה. בעיני לפחות המטרה של ימי זכרון (כן, גם יום השואה) היא להיזכר במה שצריך למנוע, לא להתבוסס בצער. לעיתים נדמה לי שלא כך הדברים אצלנו: כבר אינני בטוח אם אנו מתאבלים על החורבן או מתגעגעים אליו. הערב, או מחר, אפשר לשיר את מילותיו של ירמיהו לפי מנגינה של באך(רצוי, אגב, בקנון): “מי ייתן ראשי מים/ועיני מקור דמעה. ואבכה יומם וליל/ חללי בת עמי".  אבל כדאי לזכור : אנחנו באמצע הקיץ וחם. גם זה מסימני סוף העולם: אף פעם לא היה חם כל כך. אבל ימי החום האלה הולכים ומתקצרים. מי שמפעיל מזגנים בחממה יודע: בשעות הצהריים הם כמעט כורעים תחת העומס. אבל הם מפסיקים לעבוד קצת יותר מוקדם בכל יום, ומתחילים לעבוד קצת יותר מאוחר ביום שלמחרת. כן, כמו שכל משטר יוצר את מחריבו – כן כל משבר בונה את פתרונו. ובלבד שאבן נשתל להביא את הפתרון הזה.

שבת שלום

 פרשת דברים, ח' באב תשע"ב, 27.7.12

נחשון בן דוד

א אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב.  ב אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.  ג וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ, אֲלֵהֶם.  ד אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ, אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב, בְּחֶשְׁבּוֹן--וְאֵת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, אֲשֶׁר-יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת, בְּאֶדְרֶעִי.  ה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.  ו יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ, בְּחֹרֵב לֵאמֹר:  רַב-לָכֶם שֶׁבֶת, בָּהָר הַזֶּה.  ז פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם, וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב, וּבְחוֹף הַיָּם--אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת.  ח רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, אֶת-הָאָרֶץ; בֹּאוּ, וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם, וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם.  ט וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:  לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם.  י יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הִרְבָּה אֶתְכֶם; וְהִנְּכֶם הַיּוֹם, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.  יא יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם, יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם--אֶלֶף פְּעָמִים; וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.  יב אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם.  יג הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים--לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם.  יד וַתַּעֲנוּ, אֹתִי; וַתֹּאמְרוּ, טוֹב-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת.  טו וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם:  שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים, לְשִׁבְטֵיכֶם.  טז וָאֲצַוֶּה, אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר:  שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ.  יז לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן--לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו.  יח וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם, בָּעֵת הַהִוא, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. 

פרשת דברים היא הפרשה הראשונה בספר דברים, המוקדש, רובו ככולו, לנאומי הפרידה של משה. 

ספר דברים הוא סיכום פועלו של משה כמנהיג, כמצביא וכאדם, בן אנוש, בעל חולשות אנושיות כמו כל אחד אחר. את הסיכום עורך משה במו פיו והוא מובא בגוף ראשון, מעין אוטו ביוגרפיה.

את פרשת דברים קוראים תמיד בשבת שלפני תשעה באב, שמכונה גם "שבת חזון" על שם - "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים". ההפטרה של הפרשה עוסקת באמת במצבו הרוחני הקשה של עם ישראל בשלהי בית ראשון: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו - ישראל לא ידע, עמי לא התבונן... שריך סוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים... יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". מצב זה הוביל לגלות עשרת השבטים, ויותר מאוחר לחורבן הבית. שבת חזון היא השבת האחרונה משבתות תלתא דפורענותא. היא חלה באמצע תשעת הימים, ולאחריה מתחיל שבוע שחל בו תשעה באב, שנוהגים בו מנהגי אבלות מיוחדים. פרשת השבוע של שבת זו היא תמיד פרשת דברים. רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ביאר את השם "שבת חזון", על דרך הרמז, בכך שבשבת מראים ליהודי את בית המקדש, על מנת לעודדו לשפר את מעשיו ולזכות לבנין הבית.

קשה להשתחרר מהנטייה המתבקשת לבחון את פרשת דברים וההפטרה שלה  בהקשר של האקטואליה בת זמננו, לדברים המתרחשים ממש בימים אלה. אנחנו נמצאים שנה בדיוק לאחר מחאת האוהלים, מחאת הרופאים, מצוקת המעמד הבינוני וההקשרים של כל אלה אלו הם אולי רק הסימפטומים של המצב הרוחני הקשה שבו אנחנו נמצאים כמדינה. החיבור בין ההון לשלטון, ההתעלמות המוחלטת של השלטון ממצוקות העם, השחיתות הבלתי נסבלת שפשטה בקרב נבחרי העם, הניסיונות ליחס את קולות המחאה למניעים פוליטיים, כל אלה הם מתכון לאסון.

למרבה הצער נראה כאילו שום דבר לא השתנה, נראה כאילו המחאה מלפני שנה נפלה על אוזניים  ערלות, אין מי שמקשיב, אין מי שלוקח לתשומת לבו. הממשלה היא ממשלה האטומה לרחשי לב הציבור, ואם לפני שנה דיברנו על מחאה שקטה, תרבותית הרי היום כבר היינו עדים מחאה אלימה, ולמרבה הטרגדיה נוספה למקומותינו תסמונת נוספת, "תסמונת סילמן", אנשים קשי יום ופגועי ביורוקרטיה שלטונית מציתים עצמם ברחובות.

ראש ממשלתנו עסוק בלפרק את מפלגת קדימה, לרקוח קומבינות פוליטיות, להבטיח לנוטשי קדימה כיסאות וכיבודים פוליטיים שיעלו לנו, משלמי המיסים, מיליוני שקלים. מה עוד יכול לקרות כאן שעוד לא קרה, והנה, למרבה הפלצות והזוועה, שוב פרשת מין של בעל שררה שמסעירה את המדינה ומסיטה את מבטנו מהדברים החשובים באמת. כאילו לא הסתיימה כאן רק לפני שנה פרשת הנשיא שאנס, הנה אנחנו מקבלים פרשה חדשה של מפקד מחוז במשטרה שנאשם בעבירות מיניות.

כל דבר הוא מיקרו קוסמוס של משהו גדול ממנו, ולמעשה בכל אחד מאתנו חבוי כל העולם כולו. דברים שקורים לנו כפרטים במערכת המשפחתית יכולים לשקף לנו מציאות מסוימת שנמצאת סביבנו, וכאשר המציאות הסובבת היא לא טובה זה משפיע על המערכות האישיות שלנו וגורם לשיבושן. כשם שתפקידם של זוג הורים הוא לתמוך בילד שלהם, מתוך תחושה ואמונה שאם נעשה זאת נכון הוא ימצא בעצמו את הכיוון להתפתחותו, כך תפקידנו כאזרחים לתמוך בממשלה, לסמוך עליה שתדע לאן היא מובילה אותנו. התמיכה לא ניתנת באופן אוטומטי מעצם עובדת היותנו אזרחים הכפופים לשלטון. היום אנחנו יודעים שזה לא עובד גם במשטרים דיקטטוריים, ועל אחת כמה וכמה זה לא עובד בדמוקרטיה.

הנה לפניכם ציטוט של דברים שכתבי לפני שנה בדיוק: "ימים יגידו לאן מועדות פנינו ולנו לא נותר אלא לקוות שגל המחאה השוטף אותנו היום יביא עמו שינוי מתבקש הכרחי, לא רק בתחום הכלכלי, אלא גם בתחום שבינינו לבין עצמנו, שאם לא כן הוא יהיה סתם גל עכור שנזקו יהיה רב מהתועלת שבו." נראה שבאמת דבר לא השתנה, להפך הדברים נעשו גרועים בהרבה.

מנהיגות ואנושיות

נחזור למנהיגותו של משה כפי שהיא משתקפת בפרשת דברים: מעניין שמשה, שבתחילת דרכו הוצג כאדם כבד לשון וחסר ביטחון ביכולת שלו, מתגלה באחרית ימיו כמנהיג חדור ביטחון עצמי, בעל לשון ברורה ורהוטה שאינו מהסס לדבר גם על חולשותיו:

" א,ט וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:  לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם... א,יב אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם. "

וגם במשפט הבא: " א,לז גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה, בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר:  גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם.

כל כך אנושי, כל כך אמיתי, מצד אחד מודה משה שהמשא שהוטל עליו היה גדול מדי ולכן הוא התחלק בו עם ראשי השבטים, ובהמשך מטיל משה את האחריות לכישלונו היחיד, כשלון שבגללו גם הוא לא זכה להיכנס אל הארץ המובטחת, על העם " גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה, בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר:  גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם."

העולם נוצר בדיבור והעולם, כפי הנראה, יחרב בדיבור ולכן עדיפה אולי השתיקה על המלה, על המלל, כי כך אולי נדחה את הקץ, את רוע הגזירה.

בית ראשון חרב בשל שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בית שני חרב בשל שנאת חינם. נראה כי עבירה אחת של שנאת חינם שקולה כנגד שלוש עברות. במקומותינו, במדינת ישראל המחודשת קיימות בכפיפה אחת, להערכתי, כל ארבעת העבירות שהזכרתי, ואם כן לאן אנחנו הולכים מכאן? האם, כדברי שר הביטחון, תקיפה באיראן עדיפה על איראן גרעינית? אני לא יודע, אבל אני משקשק מפחד, אני מפחד שהצמד נתניהו את ברק יגרמו לחורבן המדינה היהודית בגאווה של צודקים, בעושר של כלכלה נכונה ויציבה, ובתחושת כוח וחוסן צבאי שהלוואי והיה לנו כמותו ערב מלחמת יום הכיפורים, שלא לדבר על מלחמת העצמאות.

משה צמח עם המנהיגות. אדם שצומח עם המנהיגות מגיע, ברבות הימים, לדרגת התפתחות מאד גבוהה אשר בה הוא אינו רואה יותר בכישלונותיו משהו מאיים אלא משהו בונה, בונה אישיות ובונה מנהיגות. משה לא בחר במנהיגות כדרך חיים, היא נכפתה עליו והוא נכנס תחת עולה והתפתח עמה. לכן אולי הוא מוכן לחשוף את חולשותיו, להודות בקשיים ובטעויות שהוא עשה. יש בזה ענווה וצניעות. אדם שבוחר במנהיגות כדרך חיים, כייעוד, חייב להיות ענו וצנוע שבעתיים, כי אם לא כן המנהיגות תפגע בו כחרב פיפיות; ובעניין ענווה וצניעות מן הראוי אולי שמנהיגנו ייקחו דוגמא ממשה, ואין עיתוי יותר מתאים לכך מהיום, לאור מה שקורה במקומותינו וגם לאור העיתוי הכרונולוגי, "שבת חזון", ערב תשעה באב.

שבת שלום

  פרשת השבוע  -   "מטות - מסעי", א'  באב תשע"ב, 20.7.12

נחשון בן דוד

  פרשות מטות – מסעי הן שתי הפרשות האחרונות בספר במדבר. ברוב השנים הן נקראות ביחד על מנת שבשבת שלפני תשעה באב תיקרא פרשת "דברים".

פרשת מטות, במדבר ל'-ל"ב, עוסקת בכל מה שקשור בנדרים והתרתם, במלחמה כנגד מדיין ובהתנחלות ראובן וגד בעבר הירדן המזרחי. 

הדיבור הוא מותר האדם משאר בעלי החיים

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור זה הדבר אשר ציווה ה': איש כי ידור נדר לה' או ישבע שבועה  לאסור איסור על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה."

 הדיבור הוא מותר האדם משאר בעלי החיים בעולם, בכוחו של האדם להשפיע ולברוא במוצא שפתיים יש מאין ועל כן התורה מזהירה להישמר מנדרים ושבועות.

"בכל מחשבה יש אנרגיה", וכל דיבור הוא תוצאה של סוג כלשהו של מחשבה, ולכן בכל דיבור יש אנרגיה. התהליך המחשבתי, הוא היוצר את תהליך הדיבור, ומכאן שהתהליך המחשבתי, וכמוהו גם תהליך הדיבור, הם תהליכים אנרגטיים (בהשראת עקרונות, פתח דבר).

על האדם לדעת שעל ידי נדר  ושבועה הוא עושה מעין מעשה בפוטנציאל שצריך להגשים את מימושו.

חז"ל מכנים את האדם "רוח ממללה" כלומר, ההבדל בינו לבין שאר בעלי החיים הוא בכוח הדיבור. את הקבוצות בעולמנו מחלקים לארבעה: חי, צומח, דומם ומדבר. האדם ניכר בדיבורו וזהו עצם מהותו. למעשה העולם נברא בדיבור: "...ויאמר אלוקים יהי אור". האדם נברא בצלם אלוקים ומתוך כך הוא יורש ממנו את תכונותיו ואת מידותיו, לכן יש בכוחו של האדם להשפיע ולברוא במוצא שפתיים יש מאין, ועל כן התורה מזהירה מנדרים ושבועות כי זה כל האדם.

  בספר עקרונות מוסברים עקרונות התהליך המחשבתי   והשפעתו העצומה על חיינו.                    הדיבור הוא בעצם תוצר של מחשבה, סוג המחשבה קובעת את סוג הדיבור, ולכן, אם נשכיל לשלוט במחשבות זה יוביל מאליו גם לשליטה על הדיבור. כדאי לזכור שמכיוון שהגורם הדומיננטי בנו היא החשיבה לא תמיד הכרחי לבטא אותה דווקא בדיבור ולא בכדי נאמר "סייג לחוכמה שתיקה".

רבות מדמויות המפתח המקראיות, אשר הוזכרו בפרשות הקודמות, לא זכו להיכנס לארץ ישראל בגלל  שפגעו בכוח הדיבור, כלומר, עשו שימוש לא נכון ומזיק בדיבור ולכן נענשו. מרים מוציאה לשון הרע על משה ולכן היא לוקה בצרעת, מחלה המבודדת אותה ומוציאה אותה אל מחוץ למחנה. המרגלים מוציאים את דיבת הארץ, חטא שלא נסלח להם, ועל כן כל אותו דור מת במדבר ולא זכה להיכנס לארץ. משה מכה את הסלע במקום לדבר אליו ואמר לעם "שמעו נא המורים", חטא בלשונו ועל כן נענש ולא נכנס אל הארץ.

גם תחילת הגלויות היתה בגלל לשון הרע, יוסף מוציא דיבה על אחיו ועל כן הם מוכרים אותו למצרים, דבר המביא לאחר מכן לגלות מצרים הארוכה, גלות של עבדות. גם הגלות האחרונה קרתה בגלל שנאת חינם ששרתה בכלל ישראל. שנאת חינם נוצרת בשל מחשבה רעה.

 אנשים ממעטים לקחת אחריות על צורת החשיבה שלהם, ובמקרים רבים הם גם לא לוקחים אחריות על אופן הדיבור שלהם, ובכך הם יוצרים לעצמם ולזולתם מציאות לא טובה.   המציאות היא השתקפות של התהליך המחשבתי שלנו ובעצם המחשבה יוצרת את מציאות חיינו. את המציאות של חיינו יש בכוחנו לבנות אם נלמד לקחת אחריות על מחשבותינו ונתעל אותן לכיוונים הרצויים לנו. אדם שלוקח אחריות על מחשבותיו ילמד גם לקחת אחריות על דבריו, כי "חיים ומוות ביד הלשון". אדם שאינו מקיים את דבריו, נחשב לאדם פחות והביטוי לכך הוא "אין לו מילה". כלומר, מי שאינו מסוגל לעמוד אחר מוצא פיו משהו בו פגום.

 תקופת בין המצרים - התקופה שבין י"ז בתמוז לט' באב נקראת תקופת בין המצרים. זאת התקופה שבה קרו כל האסונות הגדולים של עם ישראל, (פריצת חומות ירושלים, חורבן שני הבתים ועוד, ולכן העיקרון שאני מדבר עליו בהמשך הוא כל כך חשוב, הן למשפחה ולפרט והן לכלל הציבור, לעם. בתקופת בין המצרים מומלץ שלא לבצע שום דבר בעל חשיבות,לא להינשא, לא לקבל החלטות כלכליות, לא לעבור דירה, לא לשנות מקום עבודה, להקפיא מצב. פשוט להיות במצב של המתנה וחשיבה חיובית ולתת לתקופה הקשה הזאת לחלוף.

עקרון האחדות

עקרון האחדות הוא תנאי מפתח לקיומו של עם ישראל, ולהבנתי הוא מתקיים גם בין עקרונות פיזיקה משפחתית. עקרון זה בא לביטוי בפרשת מטות כאשר בני שבטי   ראובן גד באים למשה ומבקשים ממנו לאפשר להם להתנחל בעבר הירדן המזרחי, למרות ששטחים אלה לא נכללו בתחום נחלתם המיועדת של בני ישראל. " במדבר פרק לב: א וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד--עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה.  ב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד, וּבְנֵי רְאוּבֵן; וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר.  ג עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה, וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, וּשְׂבָם וּנְבוֹ, וּבְעֹן.  ד הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל--אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא; וְלַעֲבָדֶיךָ, מִקְנֶה.  {ס}ה וַיֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ--יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה:  אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן."

 בפועל, מבקשים ראובן וגד לאפשר להם להיפרד משבטי ישראל ולהתנחל בחבל ארץ שנכבש עוד קודם לכן מידי סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן.  צריך לזכור שהמשימה החשובה של כיבוש הארץ עדיין לא נעשתה ולכן מתעורר בלבו של משה חשש שבהתנחלותם של בני ראובן וגד תתחיל התפוררות האחדות של עם ישראל, הם לא ירגישו מחויבות כלפי שאר השבטים, ודבר זה יפגע   בסופו של דבר בכל ישראל ויגרום להתבוללותם. אגב, בפועל, בלי קשר לראובן וגד, זה אמנם מה שקרה וגרם לחורבן ישראל. ההיאחזות החלה להתפורר עם המרד של ירבעם בן נבט, שמרד באחאב בן שלמה, ובהמשך נוסדו שתי ממלכות נפרדות, יהודה וישראל. בסופו של דבר ההפרדה בין שבטי ישראל והיריבות שנוצרה ביניהם הקלה על האשורים, ובהמשך על הבבלים את כיבוש הארץ ואת השמדת הממלכות בשיטת הסלאמי, קודם ממלכת ישראל ולאחריה ממלכת יהודה.

משה מבין שהתנאי לקיומו של עם ישראל הוא עצם אחדותו כעם והמחויבות ההדדית בין השבטים, והוא מעלה את הסוגיה הזאת לפני נשיאי ראובן וגד.  הוא אף מביא בפניהם את דוגמת האחדות שנסדקה בפרשת המרגלים, כאשר חלק מהעם קיבל פיק ברכיים וחשש מהכניסה לארץ ואילו חלק אחר תמך בעמדת יהושע בן נון וכלב בן יפונה: " ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן:  הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה.  ז וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן), אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--מֵעֲבֹר, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, יְהוָה.  ח כֹּה עָשׂוּ, אֲבֹתֵיכֶם, בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ, לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ.  ט וַיַּעֲלוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּוֹל, וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וַיָּנִיאוּ, אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לְבִלְתִּי-בֹא, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, יְהוָה.  י וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּשָּׁבַע, לֵאמֹר.  יא אִם-יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, אֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:  כִּי לֹא-מִלְאוּ, אַחֲרָי.  יב בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, הַקְּנִזִּי, וִיהוֹשֻׁעַ, בִּן-נוּן:  כִּי מִלְאוּ, אַחֲרֵי יְהוָה.  יג וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה--עַד-תֹּם, כָּל-הַדּוֹר, הָעֹשֶׂה הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה.  יד וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם--תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים:  לִסְפּוֹת עוֹד, עַל חֲרוֹן אַף-יְהוָה--אֶל-יִשְׂרָאֵל.  טו כִּי תְשׁוּבֻן, מֵאַחֲרָיו, וְיָסַף עוֹד, לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר; וְשִׁחַתֶּם, לְכָל-הָעָם"

בפיזיקה משפחתית עקרון האחדות הוא עיקרון בסיסי, שכן אנחנו מדברים על הצלחה המותנית בהתפתחות בשניים, בזוג.   הרעיון המרכזי שעומד מאחורי פיזיקה משפחתית הוא התפתחות הפרט בשניים, כלומר, ההתפתחות שלי כפרט מותנית בהתפתחות אדם נוסף שנמצא עמו כפרטנר. מכאן ברור שעובד כאן עיקרון האחדות שפועל גם במקרא ובא לביטוי באחדות שבטי ישראל ובאמונה משותפת באל אחד. כל ניסיון להפריד בין השבטים עלול לגרום לאסון או לחורבן, כפי שכל מצב של כיוון התפתחות נפרד של אחד מבני הזוג, כיוון שאינו לוקח בחשבון את בן הזוג השני, עלול לגרום למשבר, נפילה ולעצירת ההתפתחות. שוב, מן ההיסטוריה שלנו: חורבנה של ממלכת ישראל וגלות עשרת שבטי הצפון בידי האשורים בשרו את החורבן הצפוי לממלכת יהודה בידי נבוכדנצר הבבלי.

ראובן וגד מבינים את המחויבות שיש להם כלפי אחדות כלל ישראל והם מקבלים על עצמם התחייבות לקחת חלק בכל מלחמות ישראל: " טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ.  יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.  יח לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ--עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ.  יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה:  כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. "

התחייבותם של ראובן וגד מרצה את משה והוא מאשר להם להתנחל ממזרח לירדן, ובכך גם נשמרה אחדות העם, הסיפור הזה ממחיש לנו כיצד שני שבטים, שיצרו ביניהם זוגיות פונקציונאלית לצורך השגת מטרה משותפת, השיגו את מטרתם וקיבלו את נחלתם מבלי להפר את האחדות הכללית של העם: " כ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה:  אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה, לַמִּלְחָמָה.  כא וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן, לִפְנֵי יְהוָה, עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיו, מִפָּנָיו.  כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, וְאַחַר תָּשֻׁבוּ--וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה, וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּה--לִפְנֵי יְהוָה.  כג וְאִם-לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן, הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה; וּדְעוּ, חַטַּאתְכֶם, אֲשֶׁר תִּמְצָא, אֶתְכֶם.  כד בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם; וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם, תַּעֲשׂוּ.  כה וַיֹּאמֶר בְּנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר:  עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה.  כו טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ, מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ--יִהְיוּ-שָׁם, בְּעָרֵי הַגִּלְעָד.  כז וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא, לִפְנֵי יְהוָה--לַמִּלְחָמָה:  כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי, דֹּבֵר.    

עיקרון האחדות מופיע מספר פעמים במקרא, למשל בסיפור פילגש בגבעה בספר שופטים, ובהמשך במלחמת שאול הראשונה, כאשר שאול מבתר בן בקר ל-12 חלקים ושולח אותם אל כל שבטי ישראל. בכל מקום שבו עקרון זה נשמר צלחה דרכם של בני ישראל והם השיגו מטרתם. בכל מקום שהוא הופר הם הפסידו ונחלו תבוסה.

עקרון האחדות במשפחה המורחבת.

לכאורה, כל אחד מאתנו אחראי על "חלקת אלוהים הקטנה שלו", משפחתו הגרעינית. בפועל זה לא ממש עובד כך. כמובן שאין ביכולתנו להשפיע ולנווט את כל מה שסביבנו, כל מה שקורה במשפחתנו המורחבת, כל אחד מאחינו הוא אדון לגורלו ומנווט את חייו כראות עיניו. למרות זאת יש בידינו כוח השפעה. הוא נמצא בחשיבה. ככל שנרבה במחשבה של תמיכה כלפי כל היקרים לנו, כולל הרחוקים שבהם, תוצאות החשיבה והתמיכה יחזרו אלינו ויקרינו על מעשינו יתר הצלחה ויאיצו את התפתחותנו. לכן, אני ממליץ לכל אחד ואחת לא להתמקד רק בבן/בת זוגו ובהתפתחות משפחתו הקטנה, אלא להרבות בחשיבה טובה ובתמיכה כלפי כל מי שמקורב אליו וקשור אליו בקשר דם כלשהו, שהרי "כל ישראל ערבים זה לזה", ולא בכדי.

פרשת מסעי, במדבר לג-לו,  

א אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן.  ב וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם.  ג וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן:  מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, יָצְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה--לְעֵינֵי, כָּל-מִצְרָיִם.

פרשת מסעי היא הפרשה האחרונה בספר במדבר, ומסכמת את כל התקופה שעברה מיציאת מצרים ועד הכניסה אל ארץ ישראל. בפרשה מחולקות הנחלות לשבטים, נקבעים גבולות הארץ. נראה כי עם ישראל, בהנהגת משה ואהרון, הגיע אל מחוז חפצו, אל הארץ המובטחת. זאת גם הפרשה האחרונה שבה הגורם הדומיננטי המנהל את "המופע" הוא הקב"ה.

"א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-אַתֶּם בָּאִים, אֶל-הָאָרֶץ כְּנָעַן:  זֹאת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן, לִגְבֻלֹתֶיהָ.  ג וְהָיָה לָכֶם פְּאַת-נֶגֶב מִמִּדְבַּר-צִן, עַל-יְדֵי אֱדוֹם; וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב, מִקְצֵה יָם-הַמֶּלַח קֵדְמָה.  ד וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, וְעָבַר צִנָה, והיה (וְהָיוּ) תּוֹצְאֹתָיו, מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ; וְיָצָא חֲצַר-אַדָּר, וְעָבַר עַצְמֹנָה.  ה וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן, נַחְלָה מִצְרָיִם; וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו, הַיָּמָּה.  ו וּגְבוּל יָם, וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל יָם.  ז וְזֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן:  מִן-הַיָּם, הַגָּדֹל, תְּתָאוּ לָכֶם, הֹר הָהָר.  ח מֵהֹר הָהָר, תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת; וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל, צְדָדָה.  ט וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן.  י וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם, לִגְבוּל קֵדְמָה, מֵחֲצַר עֵינָן, שְׁפָמָה.  יא וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה, מִקֶּדֶם לָעָיִן; וְיָרַד הַגְּבֻל, וּמָחָה עַל-כֶּתֶף יָם-כִּנֶּרֶת קֵדְמָה.  יב וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח; זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ, סָבִיב.  יג וַיְצַו מֹשֶׁה, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֹאת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה.  יד כִּי לָקְחוּ מַטֵּה בְנֵי הָראוּבֵנִי, לְבֵית אֲבֹתָם, וּמַטֵּה בְנֵי-הַגָּדִי, לְבֵית אֲבֹתָם; וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה, לָקְחוּ נַחֲלָתָם.  טו שְׁנֵי הַמַּטּוֹת, וַחֲצִי הַמַּטֶּה:  לָקְחוּ נַחֲלָתָם, מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ--קֵדְמָה מִזְרָחָה. "

ספר דברים שבא אחרי ספר במדבר הוא כולו פיאנלה המוקדשת למשה בלבד, ובו הוא מסכם את שליחותו ומפיק את לקחיו בנאום הארוך ביותר שננאם אי פעם.

פרשת מסעי גם עוסקת בהרחבה בדינו של אדם שנטל, בשוגג או בכוונה תחילה, את חייו של אדם אחר.

"ט וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אַרְצָה כְּנָעַן.  יא וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים, עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם; וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ, מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה.  יב וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט, מִגֹּאֵל; וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ, עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.  יג וְהֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ--שֵׁשׁ-עָרֵי מִקְלָט, תִּהְיֶינָה לָכֶם.  יד אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים, תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן, וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים, תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:  עָרֵי מִקְלָט, תִּהְיֶינָה.  טו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם, תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ-הֶעָרִים הָאֵלֶּה, לְמִקְלָט--לָנוּס שָׁמָּה, כָּל-מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה.  טז וְאִם-בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת, רֹצֵחַ הוּא:  מוֹת יוּמַת, הָרֹצֵחַ.  יז וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר-יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ, וַיָּמֹת--רֹצֵחַ הוּא:  מוֹת יוּמַת, הָרֹצֵחַ.  יח אוֹ בִּכְלִי עֵץ-יָד אֲשֶׁר-יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ, וַיָּמֹת--רֹצֵחַ הוּא:  מוֹת יוּמַת, הָרֹצֵחַ. 

פרשת מסעי נקראת בשליש האחרון של "ימי בין המצרים" סמוך לתשעה באב, יום חורבן שני בתי המקדש ואסונות נוספים שקרו לעם ישראל.      

 לזוגיות יש כוח אדיר, כוח של בניין והתפתחות, ולצדו כוח של הרס, חורבן ואובדן חיים. ביום נישואינו אנחנו חוגגים ואבלים בעת ובעונה אחת. אנחנו שמחים בשל הקמת בית חדש, בשל ברית של זוגיות שנכרתת, שאמורה לגדול ולהתפתח. אנחנו אבלים כזיכרון לחורבן בית המקדש, שוברים כוס ואומרים "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני"; אבל זה לא רק זיכרון בלבד; החופה, שהיא בעצם סוכה רעועה, כסוכתם של בני ישראל שיצאו ממצרים, והכוס הנשברת, באים לנו כתזכורת לאחריות הגדולה המוטלת עלינו.       בברית הנישואין עדיין לא נבנה ביתנו, במקרה הטוב הונחה אבן הפינה, אבל עבודה רבה לפנינו ואם לא נדע לטפח את הזוגיות, אם לא נדאג להציב לפנינו מטרות התפתחות ראויות ומשותפות, אם לא נקשיב זה לזו, נוביל ונתמוך זה בזה, היא עלולה להתנפץ ולהתרסק כמו הכוס שמתחת רגלינו וליפול כמו החופה הרעועה שמעל ראשנו.

מבחינת התורה, אין סעיף של הריגה. אדם שנטל את חייו של אדם אחר נקרא רוצח. הוא יכול להיות רוצח במזיד, שדינו מוות (על ידי בית הדין או על ידי המלכות), והוא יכול להיות רוצח בשוגג (שדינו גלות), אך בשני המקרים מוטל עליו הקלון של רוצח. התורה מחנכת לאחריות יתרה בחיי אדם.

כך גם בזוגיות ובמשפחה, האחריות היא מאד גדולה ומוטלת עלינו בלבד. מי שמנסה להטיל את האחריות למצב הזוגיות שלו על רב או יועץ כזה או אחר, או להבדיל על הבנק או ביטוח לאומי או מס הכנסה, עושה מעשה לא אחראי שבסופו של דבר יפגע בו עצמו, בבת זוגו ובבני ביתו.

לפני כשבועיים שרף עצמו אדם בהפגנה בתל אביב כהתרסה על יחס בלתי נאות ושרירותי שהוא קיבל לכאורה מהביטוח הלאומי. זאת טרגדיה גדולה ועובדה ידועה היא כי הבירוקרטיה בישראל היא רעה חולה. יחד עם זאת, אני מרשה לעצמי לחשוב שלא כל מה שפורסם בתקשורת היא האמת לאמיתה באותה פרשה עצובה, ואולי כדאי לנו גם לשאול מה היה חלקו ואחריותו של האיש במצב העגום שאליו הגיע. זה שווה מחשבה.

שבת שלום

פרשת פנחס, כ"ג בתמוז תשע"ב, 13.7.12

נחשון בן דוד

ַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר.  ב שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה--לְבֵית אֲבֹתָם:  כָּל-יֹצֵא צָבָא, בְּיִשְׂרָאֵל.

נב וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  נג לָאֵלֶּה, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת.  נד לָרַב, תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט, תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ:  אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו, יֻתַּן נַחֲלָתוֹ.  נה אַךְ-בְּגוֹרָל, יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ:  לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם, יִנְחָלוּ.  נו עַל-פִּי, הַגּוֹרָל, תֵּחָלֵק, נַחֲלָתוֹ--בֵּין רַב, לִמְעָט.  {ס}

כח בְּנֵי יוֹסֵף, לְמִשְׁפְּחֹתָם--מְנַשֶּׁה, וְאֶפְרָיִם.לג וּצְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר, לֹא-הָיוּ לוֹ בָּנִים--כִּי אִם-בָּנוֹת:  וְשֵׁם, בְּנוֹת צְלָפְחָד--מַחְלָה וְנֹעָה, חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה.

א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו--מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.  ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה--פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר.  ג אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה, בַּעֲדַת-קֹרַח:  כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ.  ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.  ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְהוָה.   

·         בהמשך לתיאור חטא בעל פעור שבפרשה הקודמת (בלק), פינחס מקבל שכר מה' על מעשה הקנאות שעשה, שהביא לעצירת המגפה: "הנני נֹתן לו את בריתי שלום". ה' גם מצווה את משה רבנו ואת עם ישראל להילחם במדין ולנקום על הרעה שגרמו.

·         לקראת הכניסה לארץ ישראל וחלוקת הנחלות נערך מפקד נוסף של בני ישראל, לפי משפחות.

·         פרשת בנות צלפחד: בנות צלפחד קובלות על כך שלפי החוק הפורמלי לא יקבלו נחלה. ה' נענה לפנייתן וקובע שגם נשים יוכלו לנחול נחלה, אם אביהן מת בלא בנים.

פרשת פנחס היא הפרשה השנייה באורכה בתורה והשמינית בספר במדבר. פנחס בן אלעזר הכהן, נכדו של הארון מקבל תגמולן על מעשה רצח, דבר המנוגד לדיבר הראשון. פנחס הורג את זמרי בן סלוא, ראש שבט שמעון על כך שביקש לשכב עם אשה מדיינית פתח אוהל מועד.

למרות מעשה הרצח פנחס נחשב לצדיק וקיבל גמול מה' מכיוון שבמעשהו הוא הציל את עם ישראל מהתבוללות.

הסיפור המעניין בפרשה בעיני הוא סיפורן של בנות צלפחד. כתבתי על בנות צלפחד לפני שנתיים בדיוק ואני חושב שהמעשה האמיץ שלהן הוא לא פחות אקטואלי ומעניין גם היום. אז תקראו ותחכימו וגם תהנו, בקובץ המצורף.

האנרגיה של כוח המחשבה והאמונה

תארו לעצמכם את הסיטואציה: עם ישראל חונה ממזרח לירדן, ערב הכניסה לארץ ישראל ומשה, בפעולתו המנהיגותית האחרונה, מסיים לחלק את הנחלות בין השבטים השונים. כל הכהנים ונשיאי השבטים עומדים לפני אוהל המועד ומשה עומד לפניהם.

 והנה, יוצאות לפתע  מתוך הקהל חמש נשים אחיות ונעמדות לפני כל המכובדים ומול כל העם ותובעות לעצמן נחלה, בשם אביהן שנפטר במדבר ולא הותיר אחריו בנים יורשים, ולכן, לפי המנהג השבטי הקדום, אמורה נחלת אביהן להיות מחולקת בין אחיו. לדעתי, חמשת האחיות מדברות ביניהן ומגיעות להסכמה שנחלת אביהן צריכה לעבור לידיהן, וכי אין סיבה שזכויותיהן כיורשות יפגעו בגלל שאין להן אחים.

חשבתם איזה אומץ ונחישות החלטה דרושים בעולם פטריארכאלי גברי ושבטי כדי להתייצב, חמש נשים, מול כל העם ומנהיגיו ולהעלות דרישה המנוגדת למנהגי השבטים? להתריס כנגד כולם. יש כאן ללא ספק שילוב מנצח של חמש אחיות ששמו לפניהן מטרה וחתרו אליה מבלי לפחד, מתוך נחישות ואמונה גדולה. האנרגיה המחשבתית שלהן יצרה את המציאות שנוצרה בהמשך.

מה מניע את אותן אחיות אמיצות?

בנות צלפחד מבינות שמי שזוכה לנחלה בארץ ישראל זוכה לחיי נצח בעולם הזה ובעולם הבא. לא בכדי התורה מציינת שיעקב קנה חלק בארץ ישראל ב"מאה קשיטא" וזאת מהסיבה שקניין בארץ עומד לעולם הבא, קניין יעקב היה בשכם, מקום קבורתו של יוסף.

בנות צלפחד, בראיית מטרה גדולה, מבינות שאם הן יצליחו לקבל נחלה בארץ ישראל הן בעצם משאירות ירושת נצח לבניהן ולכל הצאצאים אחריהן, ולכן הן פעלו במשותף, במודל המשולש המשפחתי, וחיזקו בכך אחת את השנייה. הכוח הזה נתן להן את האומץ הבלתי רגיל כדי להתייצב מול משה וכל העם ולדרוש את שלהן, תוך לקיחת סיכון עצום של ערעור מוסכמות שבטיות עתיקות יומין, דבר שהיה עלול לעורר עליהן זעם רב.

מנהיגותו המופלאה של משה

משה זקן ובא בימים, הוא יודע שברגע שתיגמר חלוקת הנחלות הוא יסיים את תפקידו עלי אדמות ומטה המנהיגות יעבור אל יורשו, אל יהושע בן נון. ואמנם, מיד לאחר סיום העניין עם בנות צלפחד נאמר: "ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל וראית אותה ונאספת אל עמך גם אתה כאשר נאסף אהרון אחיך". כלומר, משה לא זוכה להיכנס אל הארץ, הוא צופה בה מרחוק ואליה לא בא.

משה היה יכול להתעלם מהדרישה החצופה של בנות צלפחד, להשאיר את המנהג העתיק על כנו ואיש לא היה טוען כנגדו, אבל במקום זאת הוא מקשיב להן ומביא את עניינן לפני ה', כלומר הוא נותן להן אפשרות להתייצב לפני הערכאה הגבוה ביותר כדי לקבל פסיקה שלא ניתן לערער עליה. משה מבין שלגבי נחלה בארץ ישראל רק הקב"ה יכול להכריע כי הארץ היא ארצו של הקב"ה "כי גרים ותושבים אתם עימדי".

זכותן הרוחנית של בנות צלפחד זיכתה אותן בנחלה.

פעמים רבות אנחנו מדברים בפיזיקה משפחתית על השגת מטרה בשתי משמעויות, פיזית ורוחנית. אנחנו לומדים ש-ג' רואה בעיני רוחה מטרה רוחנית בעוד ש- ז' רואה בעיני רוחו מטרה פיזית – " בית של תפוח" בעקרונות, וגם בספר בנייה זה מופיע מספר פעמים.

בסיפור של בנות צלפחד מופיע בדיוק העניין הזה. אינני יודע, וגם לא מוסבר, מה היתה חלוקת התפקידים ביניהן, אבל כנראה שהיתה. מה שברור הוא שבזכות הדרך שבה הן פעלו, שהיא פיזיקה משפחתית במיטבה, הן זכו להשיג את המטרה בשתי משמעויותיה: במשמעות הפיזית הן זכו לקבל נחלה בארץ ולבנות בה בתים להן ולבניהן. את הנחלה הפיזית הן זכו לקבל מכוח הירושה – נחלת אבות. הן זכו גם לקבל "נחלה רוחנית", לזכות בחיי נצח בעולם הזה ובעולם הבא, ולזכות בכך גם את צאצאיהן  אחריהן. יותר מכך, מעשה זה של בנות צלפחד זיכה אותן   שהתורה הזכירה את שמותיהן, הן זכו לנחלה, תרתי משמע, קבעו הלכה  לדורות והתחברו לאותיות התורה. אם חסרה אות אחת משמן של בנות צלפחד הרי ספר התורה כולו פסול. איזה נחלה רוחנית יכולה להיות נעלה יותר  מנחלת נצח בתורה?

מי היו האחיות האמיצות לבית צלפחד?

בנות צלפחד היו דור רביעי למנשה, אחיו של אפרים, בניו של יוסף, כלומר, דור חמישי ליוסף הצדיק, בנו של יעקב. לא בכדי מציינת התורה את ייחוסן ליוסף הצדיק. יוסף זוהה במצרים כ"איש עברי" שהגיע מארץ ישראל. גם כאשר הוא עלה לגדולה הוא לא טשטש את מוצאו העברי ותמיד התגאה בזהותו ובמוצאו היהודי, ישראלי.

כאשר פגש יוסף את יעקב אביו ואת אחיו,  הוא השביעם "פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותיי מזה". יוסף ביקש להיקבר בארץ ישראל למרות שבמצרים חלקו לו כבוד גדול ורצו לבנות לו פירמידה; עוד בחייו ראו בו המצרים אל.

הגאולה של עם ישראל היתה מותנית בהעלאת עצמות יוסף לקבורה בארץ ישראל, ואכן, משה רבנו ולקח את ארונו של יוסף מהיאור ובמשך 40 שנה ארון יוסף נישא במדבר בסמוך לארון הקודש, ובסופו של דבר הוא מובא לקבורה בנחלת יעקב בשכם. אהבת יוסף לארץ ישראל זיכתה אותו בשתי נחלות עבור בניו, אפרים ומנשה.

בנות צלפחד הן בנותיו של מנשה שנחלתו ברמת הגולן. הן עומדות מול משה והעם ותובעות נחלה בארץ ישראל. עמידה גאה זו, "ותעמודנה", בנחישות ואמונה גדולה שאותן הן ירשו מיוסף, אביהן הקדום, שמסופר עליו שכאשר בא אביו לבקרו לקח אותו והעמידו לפני פרעה, והציגו כאביו: "ויעמידהו לפני פרעה..." עמידה גאה של זקיפות קומה.

אז מה היה לנו כאן?

שילוב מנצח של חמש אחיות, מטרה גדולה וברורה, אמונה גדולה, נחישות החלטה וזקיפות קומה.

זאת בעצם הנוסחה של פיזיקה משפחתית – זוג (או קבוצה פונקציונאלית), 0 – 1,  A.

שבת שלום.

‏13 יולי 2012

‏‏‏‏‏‏‏כ"ג תמוז תשע"ב

פרשת השבוע - פרשת פנחס
מאת יזהר יערי

לעיתים קרובות, אולי קרובות מדי, יש לי נטיה להיכנס לפוליטיקה כשאני עוסק בפרשת השבוע. אולי משום שזה מעניין אותי, ואני מניח שזה צריך לעניין את כולם.  האמת, פעם אמר לי אילן פריש:  פוליטיקה לא צריכה שאנשים יתעניינו בה. היא כבר מתעניינת באנשים בעצמה.

אבל השבוע הזה הגענו לעוד אחד מהפיקים האלה, נקודות השיא, שבהן אי אפשר בלי. האמת – היה מעניין, אפילו משעשע. כמובן עד לרגע שמבינים שהבדיחה היא על חשבוננו, או שבעצם אנחנו בעצמנו הבדיחה.

קריאות השמחה "הוא זכאי הוא זכאי" (טוב, לא ככה קראו, רק הציעו לפרקליט המדינה להתאבד) שבהן קיבלו את פני רוה"מ לשעבר משכיחות ליותר מרגע את פסק הדין האמיתי שאומר: הוא זכאי ברוב האשמות, אבל הוא זכאי בהן מחמת הספק. מעניין, אמר פעם יוסף בורג המנוח, מעולם לא יצאתי זכאי. הוא, אגב גם לא יצא זכאי מחמת הספק. אבל אהוד אולמרט, שנהנה מנסיעות לחו"ל במחלקה הראשונה (ואני, בעוונותי, לא יודע איזו מחלקה עדיפה: מחלקה ראשונה או מחלקת עסקים? אני בסה"כ מקווה לקבל את הארוחה הצמחונית שביקשתי, ולשבת אם אפשר ליד החלון, בבקשה). הוא נהנה גם מאוסף עטים מרשים ומסיגרים. עכשיו הוא נהנה עוד יותר: הוא גם נהנה מהספק. לאן ירדנו כאשר מי שיצא זכאי מחמת הספק נראה לנו, בינינו לכולנו, עדיף על מי שמנהיג אותנו כיום.

ויש כמובן את החרדים: "ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרון הכהן לאמר: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם כל יוצא צבא בישראל". סליחה. זה לא מהעיתון השבוע, זה מפרשת השבוע, פרשת פנחס. במדבר, כו' ג'-ד'. כן ככה כתוב בפרשה: כל מי שמלאו לו עשרים יוצא צבא הוא, ולו מובטחת נחלה בארץ המובטחת. יש אגב חריגים. בעצם – חריגות. בנות צלפחד מחלה נעה וחוגלה ומילכה ותרצה. הן, שאין להן אח ואביהן מת, מבקשות למרות שאינן יוצאות צבא לקבל נחלה גם הן. והן אכן זוכות לנחלה כזו, אם כי באופן מופחת מעט (נחלת אביהן תחולק ביניהן). ומה עם שבט לוי, הכוהנים? "... כי לא התפקדו בתוך בני ישראל כי לא ניתן להם נחלה בתוך בני ישראל". בני לוי יצטרכו להסתדר עם מה שיקבלו בתור כוהנים. נחלה, בסיס איתן לבית ולפרנסה – לא תהיה להם. לזכויות היתר נוספות גם חובות מסויימות. ניתן למצוא פסוקים מפורשים יותר בהם מודגשת חובת השירות הצבאי על בני עשרים ומעלה. ניתן למצוא גם את גערתו של משה בבני גד ראובן וחצי המנשה המבקשים ליטול את נחלתם ממזרח לירדן: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" לבני השבטים יש תשובה טובה, אבל היא לא רלוונטית לימינו.

אך כדאי לציין כאן: מי שמגיע לויכוח על הנושא אין טעם שיצטט את הכתוב. מדוע? כי מדובר בפשט. לא בדרש. אם תביטו טוב טוב במילים "מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם כל יוצא צבא בישראל" תמצאו בין במילים "צבא" ל"בישראל" עוד מילה אחת, שאני נוהג לכתוב אותה באות אחת. ה', ולאמר אותה במילה אחרת – אדוני. לא מצאתם? נו. זה ברור. ראשית משום שלא למדתם בישיבה. שנית משום שלא קראתם בספר הנכון. איננו חיים עוד לפי התורה. אנו חיים לפי התושב"ע, שנכתבה בספרים מאוחרים בהרבה. ויוצאי צבא השם מי הם אם לא תלמידי חכמים?

טוב, בסופו של דבר גם אם נפגין עד תום בין הזמנים בכיכר העיר – החרדים לא יגוייסו. מדובר בפוליטקה, וזה גדול על כולנו. אם כי כבר אמרתי שהפוליטיקה מתעניינת באנשים.  ובעצם – אם נשב עד ר"ח אלול בכיכר העיר – אולי מישהו בכל זאת ייבהל. אבל הרי לא נעשה את זה.

בואו נחזור רגע לפנחס בן אלעזר הכהן. איש תם וישר ונמרץ. אולי קצת נמרץ מדי. פנחס כזכור לנו משפד בחניתו את זמרי בן סלוא ראש בית אב משבט שמעון ואת כזבי בת צור, בת לאחד ממנהיגי מדין. השנים מקיימים יחסי מין שהם ספק תוצאה של פיתוי ספק מעשה פולחני, אבל בודאי לא פולחן לאל הנכון. פנחס זוכה בשכר רב: הוא ובניו עד עולם. בדיעבד אנחנו יודעים שעד עולם זה הרבה זמן, ולכן זה לא מה שיקרה, אבל הבטחה אלוהית יש. מסתבר שגם אלוהים יודע להבטיח, אבל לא מבטיח לקיים.

מה שמענין הוא הציווי שמקבלים בני ישראל כתוצאה מהפרשה הזו: "צרור את המדיינים והיכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם ..." אינני בטוח, אבל דומני שבזה הושלם המעגל: אנו מצווים לשנוא את המצרים על העבידם אותנו בפרך, את העמונים והמואבים על שלא נתנו לנו לעבור בשטחיהם וכמובן את העמלקים שהציקו לנו ביציאה ממצרים את האדומים אנחנו יכולים לשנוא בלי ציווי מיחוד: הם בני נעשו והם שונאים לנו. בקיצור: את כל שכנינו. והמ יקרה מכל זה? נו, אנחנו היר יודעים: משה גדל כנסיך מצרי. משפחתו היא מדיינית למחצה. משפחת דוד המלך היא מואבית למחצה ובסוף עוד נקבל מלך אדומי. רשע, אבל מלך. כי ככה זה. אפשר היה לקצר ולתת הוראה ברורה: שנא כל זר. איך זה עומד ביחס לדאגה הכנה לגר היושב בשעריך? ובכן הגר הוא בודד. הוא משפחה. הוא לא עם, הוא לא מאיים. המונים הנראים אחרת, מקיימים פולחן אחר ודוברים שפה אחרת – זה כבר מפחיד. אם נוכל לפרק את העמים לפרטים נוכל ביתר קלות לאהוב גם אם פה ושם, מה לעשות, נצטרך גם לשנוא.

ובמה זכה פנחס? באעופן סימבולי אפשר לאמר כי פנחס ידע שהרוע מסתובב בתוכנו, בכולנו. הפיתוי אורב לנו בכל הזדמנות. פנחס לא הסתפק בבכי כשאר אחיו בני ישראל, אלא לקח את הרומח בידו ועשה מעשה. בכך הפגין הלכה למעשה את רצונו להילחם ברוע במו ידיו. אבל הרוע הזה הרי ממשיך להסתתר בתוכנו תמיד. הרומח איננו הפתרון האמיתי, ולא כולם פינחס. לפחות כדאי לנו לדעת להבחין בין טוב לרע, ודעת מי זכאי, ומהו הספק.

שבת שלום

פרשת השבוע, בלק, טז בתמוז תשע"א, 6.7.12

נחשון בן דוד

גילוי נאות

השבוע יצא לאור ספרו של חברי ורעי רמי בר אילן "שלום לאהבה", ספר המתעד באופן מאד חי ונוקב את קרבות פלוגה ו', 890 במלחמת יום הכיפורים. פלוגה שזכורה תחת השם "כוח שמוליק" סופחה לחטיבת השריון 14 ונלחמה עמה בכל קרבות צליחת התעלה, הקרבות הקשים ביותר במלחמת יום הכיפורים, ומצאה את עצמה בסיומה של המלחמה במבואות העיר איסמעיליה.

אני הייתי קצין צעיר, מ"מ, באותה פלוגה ומי שיתאמץ יוכל לזהות את תמונתי על כריכת הספר ובתוכו, כולל עדויות ודברים שנכתבו עלי.

מדוע אני מציין זאת ומה זה קשור לפרשת בלק?

פרשת בלק עוסקת, רובה ככולה, בהשגת מטרות בדרך לא ראויה. הפלוגה שלי, פלוגה ו', היתה במשך יותר מ-30 שנה פלוגה נשכחת שאף אחד לא טרח לציין ולהעריך את פועלה באותה מלחמה, עד שאפילו חייליה חשבו שאולי הם בכלל לא היו במלחמה. היא הופרדה מגדוד האם בתחילת המלחמה וכאשר חזרה אליו היה הגדוד עסוק ב"ליקוק" פצעי החווה הסינית, והמג"ד, איציק מרדכי, כבר תיכנן את בניית הקריירה הצבאית המפוארת שלו על חורבות הגדוד בחווה הסינית.  לפלוגה ו' לא היו יחצ"נים, מפקד כוח שמוליק, האלוף שמוליק ארד ז"ל, לא דאג לעשות עניין כלשהו מלחימת הכוח במלחמה והתייחס אל זה כאל מובן מאליו, והחיילים הצעירים של הפלוגה (בני 18, 10 חודשים בצבא) חברו אל הגדוד לאחר הקרבות הקשים ביותר במלחמה שהם חוו, והתברר להם שאיש לא סופר אותם ואת איש לא ממש מעניין מה הם בדיוק עשו. כך הם חיו עם הפצע הזה 30 שנה עד שאחד מהם, חייל הלום קרב בשם רמי בר אילן החליט לעשות מעשה ובמשך 10 שנים, בעבודה סזיפית ומפרכת אסף את עדויות החיילים, נבר בארכיוני צהל, התעמת עם גנרלים וכתב את סיפור הפלוגה, שהוא ככל הנראה אחד מספרי המלחמה המרתקים והאותנטיים ביותר שנכתבו אי פעם על תולדות מתחמות ישראל; הוא נכתב מנקודת המבט של החייל הפשוט, הטוראי.

לאחרונה יצא גם ספרה של קרן פלס, "עקודים", העוסק גם הוא בחיילים הלומי קרב מפלוגה ו', ספר מעורר מחלוקות מכיוון שכל תיאורי הקרבות בספרה של פלס נלקחו מתוך ספרו של רמי בר אילן שבתמימותו אפשר לה לקרוא אותו עוד לפני שהוא יצא לאור בהוצאה מסחרית.

לטעמי הבלתי נחשב, גם השכחתה של פלוגה ו' והפיכתה לפלוגה שלא היתה קיימת ושלא נלחמה וגם השימוש הבלתי נאות של פלס בחומר של בר אילן, יש להם קשר הדוק לערכים ולאופן השגת המטרות שבהם עוסקת פרשת בלק, והמבין יבין.

במדבר כב

ב וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי.  ג וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ד וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא.  ה וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ--לִקְרֹא-לוֹ:  לֵאמֹר, הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי.  ו וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי--אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ:  כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר.  ז וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב, וְזִקְנֵי מִדְיָן, וּקְסָמִים, בְּיָדָם; וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, דִּבְרֵי בָלָק.

יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא.

טעויות מחשבתיות

פרשת בלק, השביעית בספר במדבר, היא פרשה מרתקת מכיוון שהיא עוסקת, רובה ככולה, במלחמת מוחות. מה שבעצם משחק לאורך כל הפרשה הוא דרך החשיבה של גיבורי הפרשה, והתוצאות הנלוות אליה.

בתחילת הפרשה נתפס בלק בן ציפור מלך מואב לחרדה מפני בני ישראל. החרדה נובעת מהגורל של סיחון מלך האמורי ושל עוג מלך הבשן שהעזו לצאת כנגד בני ישראל והובסו על ידם.

בלק טעה כמובן, טעות מחשבתית שנבעה מאי הבנת המציאות החדשה שנוצרה במרחב. בני ישראל לא נלחמו ולא יצאו כנגד מי שלא נלחם בהם. הם באו במטרה מאד מוגדרת, להיכנס לארץ ישראל ולהתנחל בה, ולשם כך הם היו זקוקים לדרכי מעבר. מי שאפשר להם לעבור דרכו לא נפגע מהם. טעותו של בלק היתה בכך שהוא חשב שהם באים לכבוש כל מה שיעמוד בדרכם. בלק גם לא השכיל להבין ולנצל את הקשר המשפחתי שבין מואב לישראל. מואב היה בנו של לוט שנולד לו מבנותיו לאחר חורבן סדום, ומכאן שהוא היה אחיינו של אברהם אבינו, וכשם שבני ישראל לא יצאו כנגד אדום, מצאצאי עשו אחי יעקב,  יש לשער שהם לא היו יוצאים גם נגד מואב.

הטעות השנייה של בלק היתה עצם המחשבה שהוא יצליח לפגוע בישראל באמצעות הנשק הרוחני. כדי להצליח בכך הוא ניסה לגייס את בלעם בן פעור ולשכנע אותו שיקלל את בני ישראל. כמובן שניסיון זה נועד מראש לכישלון. בני ישראל היו מונחים על ידי מטרה, דרך, חשיבה חיובית וביטחון ביכולתם להצליח בהגשמת המטרה. זה בא לביטוי בפסוק " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא."

מי שמצויד בנתונים האלה קשה מאד להביס אותו או להרוס לו, ולכן עצם המחשבה שניתן לקלל את בני ישראל ובכך לשנות את גורלם ולגרום להם להיכשל היא מחשבה מוטעית שבתוצאה הסופית שלה הביאה נזק לבלק ולא לישראל.

ההשגחה האלוהית היא דבר מורכב וקשה להבנה,   גם פיזיקה משפחתית זה דבר מאד מורכב וקשה להבנה. שניהם באים לטעמי מאותו מקור, המוגדר על ידי אירנה, כתוכנה קוסמית בעלת עקרונות וחוקים מאד מוגדרים. מבחינת פיזיקה משפחתית קוד ההפעלה של אותה תוכנה קוסמית נמצא בהבנת מהות הזוגיות והכוח הרב שיש בה. גם החשיבה האלוהית מדברת על זוגיות ועל הכוח שבה, אבל מעבר לזוגיות, הדבר החשוב כדי להצליח זה חשיבה כנה ואמיתית, חשיבה שהבסיס שלה הוא טוב, כלומר, בסיס של שלום. בלק ובלעם יצרו ביניהם זוגיות פונקציונאלית לצורך השגת מטרה. בלק היה המוביל ובלעם היה התומך. עד כאן נראה לכאורה בסדר, אלא שהמטרה היתה שגויה ונבעה מתוך אי הבנת המציאות. בלעם מילא כראוי את תפקיד התומך והוא ניסה להאיר את עיני בלק ולהצביע בפניו על הטעות שלו, אולם בלק סרב להקשיב לו, הוא היה שבוי בתוך טעותו המחשבתית ולא ניתן היה להסיטו ממנה.

בסיס המחשבה של בלק היה בסיס של רוע שנבע מתוך פחד. פחד הוא גורם מאד מעכב בתהליך התפתחות מחשבתית וזה בעצם מה שהכשיל את בלק ואת התוכנית שלו. יש לשער שאם בלק היה בא בטוב, שלא מתוך כוונה להתעמת עם ישראל ולפגוע בהם, הוא היה משיג את מטרתו וממלכתו לא היתה נפגעת. למעשה זה הלקח שהיה עליו ללמוד מגורלם של סיחון האמורי ושל עוג מלך הבשן שהלכו למלחמה נגד ישראל ונהרסו. מלחמה היא מלחמה וזה בכלל לא משנה אם זאת מלחמת מוחות מחשבתית או מלחמה פיזית, המניעים והתוצאות זהים. היום אנחנו מדברים על מלחמת סייבר, באמצעות מחשבים, גם בסוג מלחמה מודרני זה המניעים והתוצאות דומים למלחמה המסורתית, ומי שלא בא ממקום מחשבתי נקי ינחל תבוסה בסופו של דבר.

מניעיו של אדם חייבים לבוא מתוך מקום של יושר ואמת פנימית עמוקה. אם זה לא כך הוא ייכשל בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר. יש סביבנו דוגמאות לרוב של אנשים מאד מצליחים שלפתע נופלים או שנקשרות בהם כל מיני פרשיות שמכשילות אותם, ואנחנו לא מבינים מה קרה להם. כדי להבין צריך אולי לבדוק את הדרך שלהם מהמקור, מההתחלה, או מהרגע שההצלחה החלה להאיר להם פנים, כי אין דבר יותר מסוכן מהצלחה שעולה לראש וגורמת לעיוורון שממנו נובעות טעויות מחשבתיות קריטיות.

פרשת בלק מספקת לנו שיעור מאלף שממנו ניתן ללמוד על דרך מחשבתית מוטעית שגורמת לכישלון בהשגת מטרות ועוצרת התפתחות שהיתה עשויה להשיג מטרה חיובית חיובית.

 יחד עם זאת גם בני ישראל לא יוצאים נקיים מהפרשה הזאת, וכמו שקורה להם בדרך כלל, כאשר לא מתרגש עליהם אסון  וההצלחה מאירה להם פנים גובר עליהם היצר והרוח הרעה ובמו ידיהם הם מביאים על עצמם את האסון הבא.

במדבר כ"ה

א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה, מִיִּשְׂרָאֵל.  ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל:  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.  ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ז וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ט וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף.   

שבת שלום

 פרשת "חוקת", ט' בתמוז תשע"ב, 29.6.11

נחשון בן דוד

דרך עולם – מות מרים ואהרון

אנחנו מדברים על זוגות פונקציונאליים ועל מודל של משולש. בכל העולם יש בסך הכל שבעה שילובים של זוגות פונקציונאליים, שאחד מהם הוא זוג אחים. חייב אדם שיהיה לו לפחות זוג פונקציונאלי אחד זמין תחת ידו כדי להשיג בריאות, וריפוי (מתוך קורס מאסטר, 25.6.09).

השילוש של משה אהרון ומרים מביא לשיא את היכולת לבצע ולהשיג מטלות, משימות, באמצעות מטרה משותפת לשני אנשים או יותר.  אין ספק שהמטרה של הוצאת בני ישראל ממצרים והבאתם אל שערי הארץ היא המטרה הגדולה ביותר שהשיג האדם אי פעם באמצעות שילוב פונקציונאלי, חלוקת תפקידים ברורה ואמונה מוחלטת בדרך שנבחרה.

שלושה אחים שהוציאו עם שלם מבית עבדים והוליכו אותו בדרך חתחתים אל הארץ שהובטחה לו במסע שנמשך 40 שנה.

מרים, אחות משה, היא בעלת זכות ענקית שלמעשה לקחה על עצמה את תפקיד התומכת הנסתרת מיום לידתו של משה, כאשר היא הצפינה אותו בתיבה והסתתרה בין ענפי הגומא וצפתה בו עד שהוא נלקח בבטחה על ידי בת פרעה. בזכותה למעשה שרד משה והפך למנהיג.

מרים הנביאה נחשבת למחנכת של דור שלם של נשים  שלא חטאו את חטא העגל, לא הוציאו את דיבת הארץ ותרמו מהונן לבניית המשכן. היא זו שמשכה אחריה את כל העם לשיר את שירת הים, ובכך הביאה אותו למדרגת רוחניות גבוהה.

 מרים לא זכתה להיכנס אל הארץ. היא נענשה על הליכתה רכיל והוצאת דיבתו של משה בכך שבאה אליו בטענה על התנזרותו מאשתו. מעניין שמרים, שהיתה זו שלמעשה המציאה את משה, נענשת בסוף בגין משה. היא מתה ונקברה בקדש.

"כ,א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם."

לאחר לכתה של מרים נשארים משה ואהרון לבד. הם בעצם לא לבד כי השילוב של שניהם הוא הכל, דוגמת מוביל ותומך שלא היה ולא יהיה כדוגמתם, אבל בכל זאת, הם שניהם כבר מאד זקנים , ואולי קצת קצרי רוח וחסרי סבלנות מול טענותיו הבלתי פוסקות של העם אשר גם  לאחר קרוב ל-40 שנה האמונה עדיין לא שלמה בלבו והוא ממשיך לפקפק במנהיגותם פעם אחר פעם:

"כ,ב וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן.

כ,ג וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה.

כ,ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. כ,ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת."

משה ואהרון מקבלים הוראות מדויקות, הם יודעים מה עליהם לעשות כדי להשקות את העם, לתת לו מים, עליהם לדבר אל הסלע כדי שהעם ייווכח שוב בגדולתו של האל ואולי תיכנס בו קצת אמונה.

"כ,ז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

כ,ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.

כ,ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ."

אלא שמשהו משתבש בשיקול דעתו של משה, ואולי אהרון, התומך, הסיח את דעתו לרגע, ואולי משה היה כבר שבע  מעשי ניסים, וברגע של חולשה, במקום לדבר אל הסלע הוא מכה בו, ואכן, מים רבים פורצים מן הסלע ומשקים את העם, אבל לא זאת היתה כוונת הקב"ה, ועל כך שניהם נענשים.

"כ,יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. 

כ,יב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם."

אהרון הולך לעולמו על הור ההר במבואות הדרומיים של הארץ. משה ובנו של אהרון, אלעזר מלווים אותו בדרכו האחרונה ואלעזר בנו יורש אותו ככהן הגדול.

"כ,כג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּהֹר הָהָר, עַל-גְּבוּל אֶרֶץ-אֱדוֹם, לֵאמֹר.

כ,כד יֵאָסֵף אַהֲרֹן, אֶל-עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל--עַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי, לְמֵי מְרִיבָה.

כ,כה קַח, אֶת-אַהֲרֹן, וְאֶת-אֶלְעָזָר, בְּנוֹ; וְהַעַל אֹתָם, הֹר הָהָר.

כ,כו וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ; וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף, וּמֵת שָׁם.

כ,כז וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּעֲלוּ אֶל-הֹר הָהָר, לְעֵינֵי כָּל-הָעֵדָה.

כ,כח וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר; וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר, מִן-הָהָר."

עם לכתו של אהרון נשאר משה לבד, ודי ברור שדרכו כמנהיג העם עומדת לפני סיומה. בני ישראל כבר מתחילים במשימות כיבוש הארץ ולמעשה יהושע בן נון הוא כבר המנהיג, הבלתי מוכתר עדיין, של העם.

פירוק המשולש של משה אהרון ומרים מביא מעין סוג של סוף פרק בתהליך התפתחות היסטורי ענק של עם אשר הונהג במשך יותר משנות דור על ידי שלושה אחים, מאוחדים באמונתם העזה במטרה ובדרך אליה ומחויבים באופן מוחלט כל אחד לתפקידו. איש מהם מעולם לא גבה ליבו והצניעות והענווה היו תמיד נר לרגליהם והדריכו אותם בכל מעשיהם, ואולי בשל כך הם זכו לסיים בהצלחה תפקיד ענק.

זה לא ממש חשוב שהם לא זכו להיכנס אל הארץ, עלינו להבין שתפקידים שאנחנו ממלאים בחיינו הם לא תמיד בשבילנו; פעמים רבות אנחנו ממלאים שליחות.

 שליחותם של האחים לבית עמרם ויוכבד היתה להוציא את עם ישראל מבית עבדים ולהביאם כבני חורין אל ארץ ישראל, ובכך הם עמדו ובענק.

שבת שלום

‏‏‏‏‏22 ביוני 2012

‏‏‏‏‏‏ב' תמוז תשע"ב

פרשת השבוע - פרשת קורח
מאת יזהר יערי

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם. או לפחות שמותר לו, גם לו, להתוות את הדרך. נשמע טוב, לא? משהו כמו להעמיד אוהלים בשדרה ולצעוק שהעם דורש צדק חברתי.

אלא שאנחנו בפרשת קורח, והאיש קורח שמו. קורח בן יצהר בן קהת בן לוי. ואיתו דתן ואבירם, בני שבט ראובן.

הפרשה היא פרשת קורח, ויש נושא אחד שאני לא מתכוון לדבר עליו: הדו"ח על אסון הכרמל. לא שאין לי מה לאמר. לא שאינני שותף לרצון להדיח את השרים, להעיף את מפקדי המשטרה, לאמר משהו חד משמעי לממונים על כיבוי האש. אפילו למבקר עצמו יש לי כמה מילים רעות לאמר. אבל אני אתאפק. כל מי שנגע לסיפור הזה, של השריפה בכרמל,  צריך היה לתת את הדין. איש אינו קדוש: השר שלא תיקצב, השר שלא פיקח, מפקדי הכיבוי והמשטרה. אפילו המבקר שלא טיפל בשורש הרע יוצא לא טוב מהסיפור. כולם יוצאים כל כך רע שקשה להאמין. רק צה"ל יוצא בסדר. מזל שלא מדובר במלחמה. כי אם היה מדובר במלחמה יש לי הרגשה שגם הצבא היה מתגלה בקוצר ידו. אבל אמרו כבר הכל, למעט המשפט המרגיז מכולם: הכלבים (במקרה הזה כלב ארחד) נובחים – והשיירה עוברת.

ופתאום היום, ממש בשיא הקיץ, יורד גשם ברמת נגב. לא סתם גשם: כבישים נחסמים בדרום בגלל שיטפונות כתוב בעיתון. מסתבר שניסים עדיין קורים. אבל עד כמה נסמוך על הנס? מסתבר שלא תמיד זה עובד.

ובכן אעבור לפרשה.  לאחר תיאור מרידתם של קורח ועדתו במשה מסתיים  – אנו עוברים לחלק השני: "ויאמר ה' אל אהרון: אתה ובניך ובית אביך איתך תישאו את עוון בית המקדש. ואתה ובניך איתך תישאו את עוון כהונתכם." כלומר: בני שבט לווי, מסכנים שכמותם, יישאו בכל צרכי המקדש. ובני אהרון מתוכם יישאן בעול הכהונה. הם לבדם רשאים לקרוב אל המשכן, כל אחר שיעשה זאת יומת. ומובן שכך אינם יכולים לרעות צאן ולעבד את האדמה, ועל כן "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אוהל המועד". התיאור המלא ארוך יותר, אך תמציתו ברורה: בני לוי הם שעובדים את עבודת השם. על כן לא יוכלו לפרנס את עצמם והם יקבלו את המעשר משאר בני ישראל והוא יהיה נחלתם ומקור פרנסתם.

כן, המהלך כולו מתואר כמעשה הקרבה לא קל: הם, בני לוי, ישאו בעוון בני ישראל מול אלוהים. אך הראו לי שליח ציבור אחד שאינו רואה בעבודתו למען הציבור סוג של קורבן. ולפחות כשמדובר בכוהנים או במנהיגות ברמה האזורית והלאומית – העול הזה מתוגמל היטב. גם כבוד, גם עוצמה וגם כסף. פלא שיש מי שמתקומם?

ומי יתקומם? ובכן לדעת אבן עזרא יתקוממו אלה שחשו כי הבכורה נגזלה מהם. ראשית כמובן בני ראובן. דתן ואבירם הם בני ראובן. בכור השבטים. באופן טבעי אולי אמור היה להיות ראש השבטים. אך ראובן איבד את בכורתו, וכך בניו. יותר מכך: משה כבר הועיד אל יורשו. ויורשו הוא יהושוע בן נון. משבט אפרים. צאצא ישיר ליוסף, כמעט צעיר הבנים.

יש הגיון בהעברת השלטון על פי הבכורה: היא מבטיחה סדר קבוע בהעברת השלטון או הנכסים ברגע הקשה של מות אבי השבט, או אבי המשפחה. אלא שכאן, בפרשה זו, קובע אלוהים כללים חדשים: "כל פטר רחם לכל בשר באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תיפדה את את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תיפדה" ומכאן המנהג של םדיון הבן, שאיננו נוהגים לקיימו עוד. מכל מקום כאן קורה אפילו יותר מאשר העברת הבכורה: כאשר נולד בן בכור יש לשלם לויים את פדיונו. ממש ימי הביניים! טוב, ימי הביניים עוד רחוקים. אבל גם הכבוד נגזל, גם המעמד וגם הכסף. פלא על כן שיש מרידה?

וקורח: קורח הוא דווקא איש הסדר הישן. קורח, מקובל עלינו כעשיר גדול. אמנם רק חז"ל קבעו כך (בתורה עצמה זה לא כתוב), אך אם נניח שיש אמת בכך – קורח ביקש לעצמו את הדבר הפשוט מכל שמובן לנו, כאן, כחלק מאורח החיים: קשר הון-שילטון. מנין למשה הזכות לשלוט? מדוע לא קורח שכבר עשה משהו בחייו? ומי הוא משה שגוזל זכות אלמנטרית של מי שיש לו כסף להשתמש בו לצרכי שלטון? אלא שלמשה אין הון, אבל יש אלוהים.

דבריהם של קורח ושל דתן ואבירם חודרים ללב: "כל ישראל כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על העדה?" כך אומרים אנשיו של קורח, והעלבון הצורב נשמע ברור עד ימינו. ואילו דתן ואבירם אומרים למשה: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר? ... ... העיני האנשים האלה תנקר?" קשה להתמודד עם הדברים. מה גם שהם באים לאחר שמשה ועמו כבר יודעים: המסע לא יהיה קל, והדור הזה לא יגיע אל הארץ המובטחת. משה אינו מתמודד עם הדברים ישירות: וכי מה יוכל להגיד למתקוממים עליו למעט את המובן מאליו, כלומר שהוא נשלח ע"י אלוהים ולא בחר בעצמו. המענה שנבחר לקורח לדתן ולאבירם הוא פשוט ואלים: האדמה פוערת את פיה ובולעת אותם. אבל בואו נאמר את האמת: גם לולא היתה האדמה את פיה קורח, דתן ואבירם מזמן היו בין המתים. אך זיכרם נותר עד היום, כיחידים שקראו תיגר על משה. כל שאר קוראי התיגר, והיו כאלה, נותרו באלמוניותם. וקורח אף זכה וחלק ממזמורי תהילים נפתחים המילים: "למנצח לבני קורח מזמור".

ואצלנו? כמה טוב שאצלנו יש דמוקרטיה. ובדמוקרטיה, כמו שאמר קישון, כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה, ואף אחד, כולל השלטון, לא חייב להקשיב. וכך נחיה ממחאת קיץ לחברתה, מדו"ח מבקר לבא אחריו, והארץ תשקוט, עד לפעם הבאה.

שבת שלום

פרשת השבוע, "שלח לך", ה"ה בסיוון תשע"ב, 15.6.12

נחשון בן דוד

"יג,א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

יג,ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם.

יג,ג וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי יְהוָה:  כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה."

פרשת שלח לך, היא פרשת המרגלים, היא אחת הפרשות הדרמטיות בתורה. היא זאת שחורצת את גורל הדור שיצא ממצרים, מבית עבדים, למות במדבר ולא להיכנס אל הארץ המובטחת, וכל זאת בגלל חטא שבדיבור ובחשיבה שגויה.

 אחרי קרוב לשנה וחצי במדבר מגיעים בני ישראל אל פאתיה הדרומיים של ארץ כנען ומשה מחליט לשלוח משלחת מרגלים לתור את הארץ:

"יג,יז וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר.

יג,יח וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב.

יג,יט וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ--הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה--הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים.

יג,כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים--יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים."

המרגלים מקבלים משימה מאד מוגדרת, עם הוראות ביצוע קפדניות, והם יוצאים לדרכם לאחר תדריך מפורט שהם מקבלים ממשה. תפקידם הוא להביא מידע נטו. בעניין משלחת המרגלים משה בוחר אנשים מורמים מעם, נשיאי שבטים, אנשים בעלי תפקידים מנהיגותי ים, אבל לאו דווקא אנשי צבא. להשקפתי הוא משתמש בהם כתומכים לפי "מודל הפרח", ואני אסביר בהמשך.

חטא המרגלים

המרגלים שבים משליחותם לאחר 40 יום ולזכותם יאמר שהם עשו עבודה מאד יסודית והביאו מידע מאד חשוב על הארץ, על פריה ועל יושביה;   עד כאן הכל תקין ולפי המצופה. תפקידו של מרגל הוא להביא מודיעין. המודיעין שהוא מביא משמש כחומר גלם לעבודת המנהיג שמנתח אותו, מעבד אותו ומקבל לפיו החלטות. את ניתוח המידע עושה המנהיג או מי ששלח את המרגל לשליחות הריגול. ברגע שהמרגל הביא את המידע שהתבקש הוא סיים את תפקידו. ואכן, המרגלים סיימו את תפקידם בהצלחה מרובה והביאו עמם מידע בעל ערך רב עבור משה.

עם כך, מה קרה? היכן כל העניין השתבש? מדוע שליחות המרגלים זכורה בזיכרון ההיסטורי כשליחות שנכשלה?

העניין השתבש בשלב שלאחר הבאת המידע, ברגע שהמרגלים התיימרו לקחת לעצמם תפקיד לא להם, לנתח את המידע, לפרש אותו ולהגיד למשה את דעתם, ולנסות להשפיע עליו כיצד לנהוג.

"יג,כז וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ.

יג,כח אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם.

יג,ל וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ.

יג,לא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם:  כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ."

אבל לא רק זה, העניין יצא משליטה מכיוון שהשיחה בין משה והמרגלים נעשה קבל עם ועדה, בנוכחות כל העם ולא בחדרי חדרים, באוהל המפקד, כפי ראוי לעשות הערכת מצב צבאית.

הנוכחות של העם בשיחה שבין משה והמרגלים הביאה למעשה למצב כאוטי של אובדן שליטה ושל דמורליזציה מוחלטת:

"יד,א וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא.

יד,ב וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ. יד,ג וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב--נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה.

יד,ד וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה."

מצב של ריבוי תומכים יוצר התנגדות והפרעה

לפעמים, בדרך להגשמת מטרה אנחנו מתייעצים עם אנשים שעליהם אנחנו סומכים וזה בסדר. לצדו של משה פעלו נשיאי שבטים ו-70 זקנים שעזרו לו לנהל את העם; אבל, בערבו של יום, כאשר צריך לקבל החלטות גורליות, ריבוי תומכים ויועצים עלול להיות לרועץ, מה עוד שלא כולם שותפים לחשיבות המשימה וחלק מהמשתתפים רואה בעיקר את טובתו האישית לנגד עיניו. במצב כזה עצות שאמורות להיות עצות מועילות, הופכות ל"עצות אחיטופל" ויוצרות הפרעה בדרך להגשמת המשימה. את ההפרעה הזאת חייבים להסיר.

מנהיג טוב דואג מראש שלא תיווצר הפרעה כזאת ומצמצם, עד כמה שאפשר את מספר השותפים בהערכת המצב. החיסרון הגדול של עבודה בשיטה של ריבוי תומכים ויועצים הוא שהמודל של העבודה בזוג עלול להשתבש, ונוצרות הפרעות והתנגדויות שעלולות לגרום לסטייה מהמטרה העיקרית.

האם משה לא היה מנהיג טוב? משה היה מנהיג מצוין, הכי טוב שהיה אי פעם לעם כלשהו, אבל הוא היה מנהיג מאד אנושי ומדי פעם הוא גם עשה טעויות. גדולתה של התורה היא בכך שהיא מראה לנו את מנהיגי העם גם על חולשותיהם וטעויותיהם, לא מסתירה את זה. מכך אנו למדים שכולנו בני אנוש שטועים, כולל המנהיגים שלהם אנו סוגדים.

מודל הפרח מוצג ב"שולחן העסקים" פרק 10. הסברתי אותו גם בפרשה הקודמת. זהו מודל שיווקי המאפשר לנו לעבוד עם מספר תומכים בעת ובעונה אחת, ולכן הוא התאים גם עבור משה. השיתוף של מנהיגי השבטים גם יצר אצלם תחושה שהם שותפים ולוקחים חלק פעיל בהובלת העם אל עתידו. עד עכשיו הם היו פסיביים וכל התהליכים נוהלו ובוימו על ידי משה, אהרון והקב"ה.

מודל הפרח לא יכול לבוא במקום המודל הזוגי (מודל המשולש ומודל הבית), אלא כהשלמה למודל הזוגי וכסיוע. החיבור החזק אל מקור התמיכה היה ונשאר דרך התומך, בן הזוג הפונקציונאלי. במודל הפרח המוביל יוצר קשרים פונקציונאליים נוספים עם אנשים נוספים המקדמים אותו אל המטרה; עליו לדאוג שגם קשרים אלא יהיו מבוססים על מודל של זוגיות ולא על מודל של שיחת ועידה.

בן הזוג והתומך הפונקציונאלי של משה היה ונשאר אהרון.

גם במשפחה, תהיה דמוקרטית ותומכת ככל שתהיה, לא ניתן לקבל החלטות בשיחת ועידה ובהצבעה על פי רוב. תמיד מישהו צריך לקחת על עצמו את האחריות לגבי קבלת ההחלטות ורצוי שאלה יהיו ההורים, בני הזוג המובילים את תהליך ההתפתחות בבית.

 10 מבין 12 המרגלים מתרגמים את המידע שהם הביאו לחשש ולפחד מפני כניסה אל הארץ המובטחת, ובכך הם יוצרים התנגדות מאד חזקה, וגרוע מכך, המידע שהם מוסרים לא נמסר בחדרי חדרים אלא בנוכחות כל העם ודבריהם יוצרים פאניקה ודמורליזציה:

"יד,א וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא.

יד,ב וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ. יד,ג וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב--נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה.

יד,ד וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה."

התנגדות זו הפרעה רצינית שגורמת להחלשות הכוח בראש של המוביל (שולחן העסקים, פרק 12, "זיהוי הפרעות בתהליך ההתפתחות"). ככל שאנחנו נחלשים יותר כך כוח ההתנגדות הולך וגובר. התנגדות היא כוח טבעי, אי אפשר לחיות בלעדיה, אבל היא מאד מפריעה בדרך להשגת המטרה ולכן יש ללמוד איך להחליש אותה או לבטלה מבלי להפעיל התנגדות נגדית ולהיכנס לעימותים שיגרמו להפרעות נוספות ולהחלשות כפולה ומכופלת. כדי ל"עבור" התנגדות צריך למצוא רעיון חדש שיאפשר את המשך ההתפתחות.

לזכותו של משה יאמר שדווקא הוא לא נבהל מכוח ההתנגדות שהופנה כנגדו, וכעזר לצדו נעמדו ללא חת כלב יפונה ויהושע בן נון:

 "יד,ו וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת-הָאָרֶץ--קָרְעוּ, בִּגְדֵיהֶם. יד,ז וַיֹּאמְרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ--טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד. יד,ח אִם-חָפֵץ בָּנוּ, יְהוָה--וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ:  אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. יד,ט אַךְ בַּיהוָה, אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם.

יד,י וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הָעֵדָה, לִרְגּוֹם אֹתָם, בָּאֲבָנִים;"

שני המנהיגים האמיצים האלה יוצאים ונעמדים כחוצץ בין משה ואהרון ובין העם ו"סופגים עבורם את ה"ריקושטים".

מי שמאבד את סבלנותו הוא דווקא הקב"ה, ומי שנדרש להרגיעו ולהחזירו למסלול זהו משה:

"יד,יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. יד,יב אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ.

יד,יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה:  וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם, כִּי-הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת-הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ. יד,טו וְהֵמַתָּה אֶת-הָעָם הַזֶּה, כְּאִישׁ אֶחָד; וְאָמְרוּ, הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ, לֵאמֹר.

יד,טז מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה, לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם; וַיִּשְׁחָטֵם, בַּמִּדְבָּר.

יד,יט סְלַח-נָא, לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה--כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה.

יד,כ וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ."

משה בפרשת  "שלח לך", למרות המשבר שנוצר, מגלה יכולת מנהיגות שאין למעלה ממנה. במו ידיו הוא יוצר משולש חדש, שלא פגשנו עד עכשיו, אבל גם המשולש החדש מבוסס על מודל המשולש הקלאסי, מודל הבית, תוך כדי שימוש מושכל ונבון במודל הפרח.

 במשולש החדש שמשה יוצר נמצאים:

הוא עצמו בבסיס, מצד  שמאל, בתפקיד המוביל. לימינו, כמו תמיד, עומד  אהרון בדרך התמיכה השקטה והקבועה  שלו ובקודקוד נמצאים כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אשר מבחינת משה הופכים להיות מזוהים יותר מכל עם המטרה והדרך להשגתה, ולכן הם נמצאים בקודקוד.

מודל המשולש החדש של משה בעקבות פרשת המרגלים

                                                        *A – הגעה אל הארץ המובטחת וכיבושה

כלב בן יפונה ויהושע בן נון

                                            אהרון                                משה

שבת שלום

פרשת  "בהעלותך", יח' בסיון תשע"ב, 8.6.11

נחשון בן דוד

פרשת בהעלותך מתחילה בספר במדבר פרק ח' ומסתיימת בסוף פרק יב'. מספר תמונות, פרשיות, מעניינות יש בפרשה הזאת: היא מתחילה בהדלקת נרות המשכן ערב היציאה למסע הגדול. בהמשך מוכשרים הלוויים לעבודת הקודש במשכן. העם מציין וחוגג לראשונה את סדר פסח במדבר. ניתנים סדרי יציאה, נוהל תקיעת חצוצרות וציות לענן המלווה את המחנה. בני ישראל מתלוננים על האוכל, לא מסתפקים במן, ומקבלים את השלו כתוספת לתפריט. מרים מדברת כנגד משה וחוטפת צרעת. 

 עמוד העשן והאש מלווה את בני ישראל הצועדים במדבר ועל פי דברו יחנו או יסעו. יש משהו מאד דרמטי בעמוד העשן, משהו שכאילו משדר לנו שלא הכל נמצא בשליטתנו, שיש דברים גדולים ונשגבים מאתנו, ובידנו לבחור אם להתחבר אליהם או להתעלם מהם, להתכחש אליהם.

פרק יא מספר את סיפורם של המתאוננים; " א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.  ב וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ.  ג וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה:  כִּי-בָעֲרָה בָם, אֵשׁ יְהוָה.  ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.  ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל--בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ."  "המתאוננים" אלה הם קטני האמונה אשר לא מסוגלים לראות את המטרה אשר בסוף הדרך. הם חיים מהיום למחר וחייבים לקבל סיפוקים מידיים כדי לשרוד. אלה האנשים אשר כמה שהם יקבלו הם תמיד ידרשו עוד ועוד, לא יהיו מוכנים להסתפק במועט, שלא לדבר על הקרבה מרווחתם האישית כדי להגיע להגשמת מטרה נשגבת. אנשים כאלה הם מאד מסוכנים בתור פרטנרים מכיוון שיש בהם יכולת לערער את אמונתו של המוביל בדרך בה הוא בחר. זה עלול לגרום לו להתייאש. משה אכן מגיע אל סף יאוש והוא שופך את ליבו באופן מאד כנה לפני ה': " יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ:  לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה--עָלָי.  יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה--אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.  יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה.  יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי.  טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג--אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי."

אדם הבוחר בתפקיד של הובלה ולוקח על עצמו להיות "איש דרך" אינו יכול לחזות תמיד את כל הקשיים הצפויים לו בדרך. אמנם, בחירת הפרטנר העיקרי זה דבר הנמצא בידנו ובאחריותנו, אבל לעיתים מלווים אותנו בדרך גורמים היוצרים הפרעות ומזמינים התנגדויות, והגדולה של המוביל, המנהיג, היא ביכולת להתמודד איתם, וזה לא פשוט. למזלו של משה הוא מלווה על ידי השגחה והקב"ה, ברוב המקרים, עושה עבורו את העבודה "המלוכלכת". הפרעות יכולות לצוץ מכיוונים שונים, מבני משפחה (הורים, ילדים, אחים, קרובים), מחברים לעבודה, שותפים לעסק ועוד. ככל שאנחנו יותר נעולי מטרה  יהיה לנו יותר קל להתמודד, ויחד עם זאת זה לא נכון להתמודד עם התנגדות באמצעות הפעלת התנגדות נגדית. את הכוח להתמודד אנחנו שואבים מהפרטנר, לכן עקרון התומך הוא עקרון כל כך חשוב; לבד אנחנו, במרבית המקרים, נקבל החלטות שגויות. התייעצות עם הפרטנר פותחת בפנינו מגוון דרכי פעולה אפשריות. נכון, משה "מתבכיין" לפני השם, אבל הוא גם מציב לפניו דרישה למציאת פתרון מתאים והשם הכל יכול אכן מוצא פתרון נכון: מצד אחד הוא מספק לעם בשר, אולם מצד שני הוא מעניש את המתאוננים ולא מאפשר להם להנות מהבשר שכל כך היה חסר להם, מכיוון שברור שהאישיו זה לא הבשר עצמו אלא האמונה בדרך ובמנהיגותו של משה, ובנושא הזה לא יכולות להיות פשרות;   ערעור באמונה בדרך באמצע המסע תגרום לכישלון ולכאוס מוחלט. " וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְהוָה, וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן-הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל-הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה--וּכְאַמָּתַיִם, עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ.  לב וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו--הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.  לג הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם--טֶרֶם, יִכָּרֵת; וְאַף יְהוָה, חָרָה בָעָם, וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד.  לד וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה:  כִּי-שָׁם, קָבְרוּ, אֶת-הָעָם, הַמִּתְאַוִּים.  לה מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם, חֲצֵרוֹת; וַיִּהְיוּ, בַּחֲצֵרוֹת."

הקב"א גם מבין שמשה צריך עזרה והוא מלמד אותו כיצד לגייס תומכים במודל של פרח. אגב, בדיוק את אותה עצה הוא קיבל בזמנו מיתרו חותנו כאשר זה בא לבקרו למרגלות הר סיני; " טז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.  יז וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ."

הרעיון של גיוס תומכים במודל הפרח הוא רעיון מצוין כדי לפרק התנגדות במקום שבו יש קבוצה של יותר משני אנשים. המנהיגים, זקני העם, מקבלים כבוד ממשה, הם הופכים להיות מורמים מעם, מתקרבים אל משה ויושבים לצדו, ובמידה מסוימת עוסקים בהתנבאות. זה הופך אותם לבני בריחתו של משה ולמחויבים כלפיו. מכיוון שהם באים מתוך העם, מתוך השבטים, הם הופכים להיות מביאי דברו של משה, ולמעשה הופכים למעצבי דעת הקהל של העם. זאת דרך מאד חכמה ומאד יעילה כדי לפרק התנגדות מבלי להזדקק להפעלת כוח או התנגדות נגדית.

פרק יא בספר במדבר, בפרשת בהעלותך, מביא לפנינו שיעור מאלף בהתמודדות עם הפרעות והתנגדויות, אבל צריך לזכור שאנחנו בני אדם ולא תמיד הקב"א ניצב לצדנו כדי לתת בידינו פתרונות לבעיות שנוצרות בדרך. זה מחייב אותנו למחשבה יתרה, לחזרה לריכוז לעיתים קרובות, לעצירה לפני כל סיבוב חדש בספיראלה, ולהתייעצות מתמדת עם הפרטנר שלנו, לשתף אותו לא לשמור דברים בבטן.

מהו מודל הפרח?

הרעיון המרכזי של פיזיקה משפחתית מדבר על התפתחות משותפת של שני אנשים, זוג, אשר ביניהם יש חלוקת תפקידים של מוביל ושל תומך. ההתפתחות נעשית במודל של בית, משפחה, וזה הנדבך המרכזי והחשוב ביותר של כל אחד מאתנו. יחד עם זאת כל אחד מבני הזוג מוצא לעצמו כיווני התפתחות גם מחוץ לבית, ולשם כך הוא זקוק לתומכים נוספים. נוצר כאן מודל של הובלה ותמיכה שדומה לפרח. הגבעול נטוע באדמה, בבית ומשם הוא שואב את האנרגיה העיקרית של ההתפתחות. בראש הגבעול ישנו פרח עם עלי  כותרת; כל עלה כותרת מסמל תומך חיצוני התומך בהגשמת מטרות ובהתפתחות מחוץ לבית.

שבת שלום.

‏‏‏11 מאי 2012

‏‏‏י"ט אייר תשע"ב

פרשת השבוע - פרשת בהר
מאת יזהר יערי

שאלה: מה עניין שמיטה להר סיני? ובכן זה די ברור: פרשת השבוע שלנו, פרשת "בהר", נפתחת במילים: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבוא אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'". אנחנו קושרים בדרך כלל את המשפט לשאלה קצת יותר קצרה בשפת היומיום:"מה הקשר?" ובכן לא זו היתה כוונת המשורר. מקור השאלה הוא למה דווקא בהקשר השמיטה נאמר שהיא נמסר בהר סיני. כלומר: בפרשות רבות נאמר משהו בנוסח "וידבר ה' אל משה..." וכו'. כאן מודגש כי ה' מדבר אל משה בהר סיני.  התשובה המקובלת היא "אלאל, מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודיקדוקיה מסיני – אף כל המצוות האחרות כללותיהן ודיקדוקיהן מסיני". לי ההסבר הזה נראה קצת קלוש, ומזכיר במידה רבה את ההסבר איך יודעים שאברהם חבש כיפה.  האמת היא שכחקלאי נראה לי שרק בהר סיני יכלה להינתן מצווה כזו. מדוע? ההסבר כאילו גם הארץ זקוקה למנוחה הוא הסבר שיכול לתת אולי רועה צאן. עובד אדמה יודע שזה אחרת: במחזור הזרעים המקובל בצפון שנת המנוחה, הכרב, ניתנת אחת לשלוש שנים. אצלנו, ארץ יבשה ושחונה, הקצב צריך להיות אף גבוה יותר. לא. ההסבר אינו חקלאי אלא דתי, ובמידה רבה – סוציאלי.

חוקי השמיטה כוללים גם את חוק היובל. מלי להיכנס לעומק של הנושא המורכב הזה  אציין רק זאת: שנת היובל היא השנה החמישים. בשנה זו מוחזרים לבעליהם קרקעות ובתים. עבדים משוחררים וחוזרים לבתיהם.  זהו חוק סוציאלי מובהק אשר בין השאר, ואלי בעיקר, אינו מאפשר צבירת רכוש מוגזמת ויצירת פערים בלתי אפשריים בחברה.

אבל אני רוצה להתמקד בפסוק אחד, שכלל אינו עוסק בשמיטה או ביובל . "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עימך. אל תיקח ממנו נשך ותרבית ויראת מאלוהיך וחי אחיך עימך". והפסוק הבא אף מחדד: "את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אכלך" כלומר לא רק על כסף אין לקחת ריבית, גם על שווה כסף.

היה לנו שבוע מעניין השבוע. תהפוכות פוליטיות והרבה רעש. היה נחמד. אבל לא התרגיל המטריד הטריד אותי אלא ידיעה שקצת התחבאה לה בתוך הרכילות הפוליטית: הורדת דירוג היציבות של הבנקים בישראל.

קצת מפתיע, לקפוץ ממשה רבנו לגליה מאור, אבל התורה היא תורת חיים, ויש קשר. אז קודם כל – בנק ישראל מיד הודיע שאין מה לדאוג והכל בסדר, ושר האוצר נתן בעיתון ראיון ואמר שלדעתו זאת טעות. אני, כשבנק ישראל מרגיע, נכנס ללחץ. וכששר האוצר מצטרף להרגעה אני מתחיל לדאוג באמת.

ובכן מה בעצם קרה? החברה המדרגת טענה כי הבנקים בישראל מלווים הרבה מאד כסף למעט מאד לווים. מי הלווים? בעלי הון, כמובן. כי כידוע מים, בניגוד לכסף, הולכים ממקום שיש למקום שאין. אבל כסף הוא לא מים. אז מי שיש לו מקבל. גובה ההלוואות, בלי להיכנס למספרים (יש אנשים שמפחדים ממספרים ואני לא זוכר אותם) יוצר סיכון עבור הבנקים: הבנק לא יכול להרשות לעצמו לתת ללווה גדול מדי ליפול, כי הוא ייפול איתו. לכן כשנשקפת סכנה ללווה  - הבנק יסייע לו. ומי יסייע לבנק? נכון. אנחנו. והממשלה שלנו.

עכשיו בואו נעשה קשר קטן: מסתבר שאצלנו ממש מקיימים את המצווה כזו, "כי ימוך אחיך ... וגו'" לא לוקחים ריבית מהחלשים. כלומר: לא נותנים להם הלוואות, ואז פטורים מלקחת מהם ריבית. גובים מהם ריבית רק על חריגות בחשבון, ואז הריבית היא רצחנית, אבל זו בחירה שלהם. אעז ריבית לא לוקחים. אבל "כי ימוך אחינו..." מה אנחנו כן עושים? מעט מאד. מעבירים את העובדים הסוציאליים להיות עובדי קבלן (כן, גם זה היה השבוע), בונים עוד דיור בשטחים (גם זה היה), בונים לחרדים. והאחרים? נו, טוב, אי אפשר לדאוג לכולם.  יש יותר מדי חלשים.

חלשים אמרתי? אין חלשים אצלנו. אצלנו יש מוחלשים. ככה זה, מילים הם שמיכה טובה, והן גם פותרות בעיות. הם מוחלשים כי מישהו החליש אותם, ולא פלא על כן שמישהו גם צריך להוציא אותם מזה. מי זה המישהו? שאלה טובה. הייתי אומר שהממשלה היא שצריכה לדאוג לחלשים. אבל אתם יודעים, הממשלה שלנו מאמינה שהעשירים הם הקטר הכלכלי שלנו. לכן צריך לדאוג שהם יהיו עשירים, אולי אפילו יותר עשירים, ואז יהיה גם לחלשים. סליחה למוחלשים. ואת הממשלה בוחר העם. כי אנחנו מדינה דמוקרטית ואחת לארבע שנים, או שנתיים, יש בחירות. בעם יש המון מוחלשים. ואת מי בוחר העם? נכון. את הממשלה שדואגת לעשירים כדי שהם ידאגו לחלשים.

אז מה עושים? זהו, שאני לא יודע. בינתיים אני שוב שם את צמיד הפלסטיק הכחול על יד ימין, ויוצא מחר לכיכר לצעוק עם עוד רבים (רובם, אגב, לא חלשים ולא מוחלשים): "העם דורש צדק חברתי". צעקות, אני יודע, לא יועילו. אבל זה מה שנשאר, לפחות עכשיו. כולם באים?

שבת שלום

  פרשת  השבוע פרשת בהר בחוקותיי
מאת נחשון בן דוד

כה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר׃ ² דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם; וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה׃ ³ שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ׃ ⁴ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה; שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר׃ ⁵ אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת־עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר; שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ׃ ⁶ וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים עִמָּךְ׃ ⁷ וְלִבְהֶמְתְּךָ, וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ; תִּהְיֶה כָל־תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל׃    ס    ⁸ וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה׃ ⁹ וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל־אַרְצְכֶם׃ ¹⁰ וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם, אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ׃ ¹¹ יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ, וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת־סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת־נְזִרֶיהָ׃ ¹² כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם;

אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ; וְאֶת־מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם׃ ⁴ וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ׃ ⁵ וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת־בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת־זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם׃ ⁶ וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן־הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא־תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם׃ ⁷ וּרְדַפְתֶּם אֶת־אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב׃ ⁸ וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב׃ ⁹ וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם, וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם; וַהֲקִימֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם׃

¹⁴ וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל־הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה׃ ¹⁵ וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת־מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם; לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת־בְּרִיתִי׃ ¹⁶ אַף־אֲנִי אֶעֱשֶׂה־זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת־הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת־הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ; וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם׃ ¹⁷ וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם, וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם; וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם, וְנַסְתֶּם וְאֵין־רֹדֵף אֶתְכֶם׃

    פרשת בהר בחוקותיי, בעצם שתי פרשות מחוברות, אשר נקראות כפרשה אחת בשנה שאינה מעוברת.      

המסר המרכזי של פיזיקה משפחתית הוא "התפתחות הפרט בשניים". תנסו לרגע לחשוב למה הכוונה   במלה התפתחות, מה היא בעצם רוצה להגיד לנו בזה, כאילו מה, נהיה יותר משכילים? נבין יותר דברים? באיזה מובן נתפתח?

אם נסתכל על זה דרך הפריזמה של פרשת "בהר בחוקותיי" יהיה לנו יותר קל להבין. מדוע? כי מעבר למסר, הרעיון המרכזי של פיזיקה משפחתית הוא הפיכת רעיון מחשבתי למציאות גשמית, אמיתית. גם התורה עוסקת ברובה בהפיכת רעיונות תיאורתיים למציאות חיים גשמית, ועל מנת שזה יתגשם היא מצווה אותנו לנהוג לפי חוקים ועקרונות מסויימים.

שימו לב לפסוק הראשון של פרשת בהר: " כה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר׃ ² דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם; וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה׃ ³ שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ;"

תחשבו היכן זה נאמר, בהר סיני, מרחק שנים רבות לפני הכניסה אל הארץ המובטחת. ומה יש כאן? תוכנית תיאורטית, מאד ברורה ומפורטת, תוכנית המסבירה לפרטי פרטים כיצד יש לנהוג כעם של חקלאים, והרי עם ישראל לא היה חקלאי כבר יותר מ-400 שנה, אז מהיכן משה לוקח את כל הרעיונות האלה ואלה שבאים בהמשך, של שנת שמיטה, שנת יובל, משפט העבד העברי וכו'. גם בפרשה הקודמת ראינו שמדובר בכללי התנהגות של עם של חקלאים. מהיכן כל התובנות הללו?

בואו נסכים שיש כאן תוכנית מפורטת, מעין תמונה, שבשלב זה היא תיאורטית.

בואו נעבור אל פרשת בחוקותיי, שם מופיעות שתי התניות מאד ברורות של עשה ואל תעשה, ובצד כל התניה הסבר מאד מפורט מה יקרה בהתאם לבחירה שנעשה:

" אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ; וְאֶת־מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם׃ ⁴ וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ׃ ⁵ וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת־בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת־זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם׃"

^14" וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל־הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה׃ ¹⁵ וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת־מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם; לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת־בְּרִיתִי׃ ¹⁶ אַף־אֲנִי אֶעֱשֶׂה־זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת־הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת־הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ; וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם׃"

שתי התניות שאחת מהן מבטיחה טוב והשנייה מבטיח רע, הבחירה עלינו, בטוב או ברע.

  ההץניות המופיעות בפרשת "בחוקותי" הן למעשה  הבחירות שאנחנו עושים בחיים שלנו, על האומץ הדרוש כדי לקבל בחירות  נכונות, שחלקן נראות בהתחלה כחסרות סיכוי, אבל אם אנחנו בוטחים בהן והולכים עם שותף מובטח לנו שנצליח.

אנחנו נמצאים היום מרחק של מעל 3000שנה מהר סיני; התורה ניתנה שם. אף אחד מהנוכחים שם לא ידע מה זה ארץ ישראל וכיצד היא נראית. היה איזה זיכרון היסטורי עמום שעבר מדור לדור ויצר תמונה, ולפי התמונה הזאת משה, בהשראה אלוהית, תאר לפני העם את המציאות הצפויה לו בארץ שאליה הם הולכים. הוא לא הסתיר מהם דבר, הכל היה שקוף ומפורט לפרטי פרטים, כל מה שצריך זה לבחור ולהאמין בבחירה.

רק אנחנו היום, בפרספקטיבה היסטורית כל כך ארוכה, יכולים לאשר שאכן התוכנית שמשה צייר התגשמה, גם שתי ההתניות התגשמו, ההתניה הטובה וההתניה הרעה, החורבן שבא עלינו, והכל היה פרי בחירתנו.

שבת שלום.

‏‏‏04 מאי 2012

‏‏‏י"ב אייר תשע"ב

פרשת השבוע - פרשת "אמור"
מאת יזהר יערי

השבוע נסעתי בשדה חיטה קצור באזור חוות גילח, בנגב. שדות החיטה של הנגב השנה שמחים ועצובים: הקמה גבוהה מהרגיל, כי לא רק שירדו גשמים למעלה מהממוצע, הם גם ירדו בעיתם. אולם הקור של סוף החורף פגם קשות ביבולים. חלק ניכר מהשדות הוכה בשידפון: הגרעינים שדופים וקטנים אם הם בכלל קיימים. היבול דל ואיכותו ירודה. השדה הזה נקצר לשחת, ואני מסתובב בו כבעל בית. לפתע ראיתי שקע גדול באדמה. שקע כזה בשדות הנגב חושף לעיתים קרובות את אבן הגיר שנמצאת מתחת לשכבת הלס. אותה אבן שבגללה כל מדריך טיולים יתחיל את הסבריו באמירה "פעם היה פה ים". אבן הגיר הרכה הזמינה דורות קדומים לחצוב בה בורות ומערות, והמערות שימשו עד לפני עשרות בודדות של שנים למגורי בני אדם, ולעיתים למגורי צאן. או גם וגם. אותי זה מעניין תמיד, בעיקר כשזה מופיע באופן כל כך לא צפוי כמו בשדה "שלי". ביקשתי המנהג לעצור, אמרתי לו "בוא" וירדתי לראות.

מרחוק ניתן היה לראות כי יש כאן פתח של מערה. אך הפתח מכוסה בסבך. כשהתקרבתי ראיתי שני דברים: ראשית ראיתי שועל גדול בורח מהמקום. שנית – ראיתי שאני לבד. "וואלה אתה סקרן" אמר לי שותפי לסיור "כל דבר שאתה רואה אתה צריך לבדוק?" ובכן התשובה ברורה: כן. כל דבר שאני רואה, אם יש לי את הכלים לכך, אני רוצה לראות ולהבין. זוהי הסקרנות היוצרת. הסקרנות שמביאה אותנו לגלות דברים חדשים ולמצוא פנים חדשות בדברים ישנים.

ואיך זה קשור לפרשת השבוע? קשור ולא קשור. פרשת השבוע שלנו נפתחת במילים: "ויאמר ה' אל משה: אמור אל הכוהנים ואמרת אליהם.." גם "אמור" וגם "ואמרת" חזרה על אותה פעולה מחייבת הסבר. או ככתוב במדרש רבא: "כל מקום שהוא כופל מילה צריך להידרש". התורה מלווה את עם ישראל אלפי שנים. הפרשנות שנכתבה עליה, קודם המשנה אחר כך התלמוד ואחר כך עוד ועוד, פרשנות על גבי פרשנות היא חומר רב ועצום. כל כולה מאמץ לנסות ולהבין מחדש לראות פנים חדשות באמירות ישנו. לעיתים, רחוקות מדי כנראה, כדי להתאים את שנכתב פעם לחיים של היום. לעיתים המאמץ בא פשוט להבין מה מקור האמירה. מה מסתתר מאחוריה. למה כופלים מילה דווקא כאן ולא במקום אחר? ולעיתים אף כדי שהכתוב שימש בסיס לסיפור.  אך המשותף לכל אלה הוא זה: אותה סקרנות יוצרת שגוררת אנשים לבדוק שוב ושוב עוד דבר, לבחון את הידוע והמוכר, אולי הבנו לא נכוןו, אולי יש בו עוד משהו. ההתעמלות המוחית הזאת מועילה לנפש. אך מי שעוסק בה עוסק בה מתוך עצמה. ממש כשם שחלק גדול ממי שעוסקים בספורט לא עוסקים בו כדי לשפר את הכושר, אלא מתוך הנאה לשמה.

ומה יש בפנים? שלושה חלקים יש לפרשה: המחצית הראשונה עוסקת בתורת הכוהנים. היא מתארת את החיובים והאיסורים המוטלים על הכוהנים בכלל ועל הכהן הגדול בפרט בתוקף בחירתם להיות משרתי האל. אלה הם כלל הדינים, לא רק כאלה שחלים על הכהנים בעת עבודת הקודש אלא גם דיני אישות שומרית טוהרה.  וכאן אני רוצה לחזור לתמיהה שמעלה הפסוק הראשון, החזרה על המילים "אמור... ואמרת.." המדרש מביא על כך את הפסוק הבא, ועימו הסבר: בתהילים יט' פסוק ד' נאמר "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" ומכאן בא ההסבר: היום והלילה אינם שווים, ואורכם משתנה גם לאורך השנה: בקיץ היום, ממשלת השמש, ארוך יותר. בחורף הלילה, ממשלת הירח והחושך, ארוך יותר. כביכול לווה היום בקיץ זמן מהלילה, ובחורף – הוא פורע את חובו. והנה – אין פרץ ואין צווחה. ההעברה נעשית כסידרה מדי שנה בשנה, שום גורם לא מתמרד ולא דורש את חלקו, והוא אכן מקבל אותו. ומה קורה עם בני אדם? נו: בני אדם זה מסובך. כאשר מבקשים ללוות יש לחתום על חוזים, שטרות, יש ערבים. הלווה תמיד יחזיר יותר מכפי שקיבל, ולא מעט עיסקאות כאלו מסתיימות בבתי משפט. ולכן כאשר באים בדרישות אל בני אדם צריך להבהיר הבהר היטב.  ולכן "אמור ואמרת", כי רק לאמר זה לא מספיק.

השועל שראיתי יוצא מהמערה יצא במתינות. אינני יודע אם הוא כבר למד שמורשת הדורות איננה בתוקף: בני אדם לא מסוכנים יותר לשועלים. לא אצלנו. קשה להאמין שהוא יודע את זה. אבל הוא הלך בלי להתמרמר יותר מדי: זה מקומו. הוא ישוב אליו לאחר שאני אלך. ממש באותו סיבוב ראיתי, ליד אחד ממאהלי הרועים, שני טרקטורים גדולים וצהובים חונים בניגוד לחוק. לא אצלנו. כששאלתי את הבדואי במקום מה הם עושים במקום בו אסור להם להיות – התחלתי לקבל הסבר כל כך ארוך שעצרתי באמצע, וויתרתי על כוס התה שהוצע לי כדי להקל על ההאזנה להסבר הארוך, והחלטתי לוותר. אצל חלק מבני האדם זה הרי ככה: גם הסבר לא יספיק. צריך איזה איום. ואני לא אוהב לאיים על אנשים, ודאי לא על רועים שמוצאים עצמם בין פטיש הקבלנים לסדן בעלי האדמות: אמרתי פעם אחת, אני מניח שזה לא יספיק.  אבל החטא לא נורא כל כך שאתחיל לאיים במשהו שבמילא לא אעשה.

אני רוצה להוסיף לסיפורים רק אמירה אקטואלית אחת: היום שוחרר אחיו של רוצח ראש הממשלה, והשותף לקשר. הוא ריצה את עונשו, ובמדינה דמוקרטית הוא החזיר את חובו לחברה. באמת החזיר? אני לא חושב כך, אבל יש חוק. בפרשה שלפנינו מסופר על סופו של מי שקילל את אלוהים: הוא הוצא אל מחוץ למחנה ונסקל למוות. ראש הממשלה איננו אלוהים, ואצלנו לא מקובל לסקול אנשים, אלא אם הם חיילי צה"ל כמובן, או ערבים (למען ההגינות – גם יהודים נסקלים לעיתים, אבל זה לא "אצלנו": את זה עושים ערבים). אבל להוציא מחוץ למחנה? את זה אפשר ואפשר. אולי בכל זאת נצליח בכך. אותו ואת הרעיונות המנחים אותו.

שבת שלום

‏‏27 אפריל 2012

‏‏ה' אייר תשע"ב

פרשת "אחרי מות קדושים"
מאת יזהר יערי

פרשת "אחרי מות – קדושים". מה טוב לנו מלעסוק בפרשה זו אחרי כמה שבועות הירואיים שכללו את פרעה ואת פסח, את יום השואה ואת יום הזכרון ואחריו חג העצמאות. נראה כאילו מישהו תיכנן את הפרשות כך שהפרשות "אחרי מות" וקדושים" יבוא אחרי כל הקדושה שעסקנו בה בשבועות האחרונים.

ומה יש בהן בפרשות האלו? זה דווקא מעניין, ואתמקד קצת יורת בפרשת "אחרי מות", בנסין להבין את הכתוב. לא הכל כמובן, תהיה גם השנה הבאה.

"ומאת בני ישראל לקח [אהרון] שני שעירי עיזים.לחטאת ואיל אחד לעולה. ..  ...ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אוהל המועד. ונתן אהרון על שני השעירים שני גורלות: גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרון את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת והשעיר אשר עליו עלה הגורל לעזאזל יעמוד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו המדברה לעזאזל". בהמשך מניח אהרון את חטאות בני ישראל על ראש השעיר ומשלח אותו  למדבר. "וישא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה ושילח אותו במדבר". אתה מסתכל על הטקס ותוהה: מה זה צריך להיות? לאן הולך השעיר? ומדוע לעזאזל? איפה זה או מי זה עזאזל? המקרא אינו מפרש הרבה. בספרים חיצוניים עזאזל דווקא מופיע. הוא מופיע כמלאך שנפל, מלאך רע, מכוחות השחור, העוסק בין היתר בפיתוי נשים. לא פלא על כן שבהמשך הפרשה מופיעות הוראות שונות הנוגעות לגילוי עריות. אבל במבט מבחוץ על הפרשה הזו נראה כאילו משה מנסה, למרות הכל, לתת גם משהו לכוחות השחור. האם הוא עושה זאת כדי לרצותם? והרי בשלב הזה של יצירת הדת היהודית חפה ממלאכים וקדושים, ממקומות קדושים ומחפצי קדושה, למעט אוהל המועד ומה שבתוכו. אבל כנראה זה קשה. קשה להיות כל כך חד משמעי כל כך מאמין. הרי יש רוע בעולם. ומכיוון שיש רוע בעולם ודאי יש גם מי שמחולל אותו. ואם יש מי שמחולל אותו – כדאי אולי לתת לו את הכבוד המגיע לו, אפילו אם לא מגיע לו כבוד כלל.

אז זהו השעיר המסכן שהולך עמוס חטאים למדבר לרעות בין עצי השיטה ולחשוב עוד פעם על כל הדברים הנוראים המוטלים על גבו. קשה להאמין שהוא סובל סבל רב: המדבר ביתו. אבל למי איכפת מהשעיר, כאשר ממש לנגד עינינו נוצר בסיס דבר חדש. ברכט אמר פעם: "מה זה לשדוד בנק לעומת להקים בנק". ובכן מה זה לשלוח שעיר לעזאזל עלומת הקמת מפעל הקרבת קורבנות שחובק כל שחיטה שהיא. והנה זה בא.

"איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אוהל המועד לא הביאו להקריב קורבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו". כלומר: רוצים לשחוט בהמה: בסדר. אבל תעלו אותה לקורבן בפתח אוהל המועד. הציווי הזה מוגדר כצורך הכרחי "ולא יזבחו עוד לשעירים אשר הם זונים אחריהם חוקת עולם תהיה זאת להם לדורות". המטרה המוצהרת היא טובה: למנוע הקרבת קורבנות לאלים אחרים, שכמובן אינם אמיתיים, וקורבנם בטל. וכדאי גם לשים לב למילים: "לשעירים אשר הם זונים אחריהם." אותם שעירים אשר מייצגים את עזאזל הנורא, המלאך הפתיין. את החטא שכה קשה לעמוד בפניו. אם כי הפרשנות על מהות עזאזל היא מאוחרת יותר. אלא  שההוראה להקריב רק לפני אוהל המועד מיטיבה מאד עם הכוהנים. למעשה היא יוצרת מצב בו בני ישראל תלויים באכילת בשר בכוהנים, ויוצרת עבור הכוהנים מקור פרנסה רב ערך. לא צריך לטעות: לא מדובר בשוחטים מוסמכים, כאלה שקיימים גם היום. שוחט מכיר את החוקים, יודע כיצד לשחוט, ועבודתו בעקרון היא טכנית, אם גם נוגעת בקדושה ובמצוות. אך הוא אינו כוהן. ובסופו של דבר הציווי הזה עליו נאמר שיהיה לדורות אינו מתקיים כנראה זמן רב: אי אפשר לקחת עז מטבריה להביא אותה לשחיטה בפתח אוהל המועד. לא כשיטה. אך הנה אנו רואים כיצד הכוונה הטובה יוצרת מעמד חדש, שבהמשך נראה כי השליחות ממנו והלאה, וטובת ההנאה היא העיקר עבורו. ולא  מלאך שנפל יוצר אותו אלא כוונותיו הטבות של שליח אלוהים.

ולבסוף אנו מגיעים לחלק הפיקנטי. לא אכנס ממש לתוכו, כי מבחינתי הוא לא כל כך מעניין. משפטי הפתיחה הם החשובים והמעניינים, ואתם כדאי לזכור: "דבר אל בני שראל" אומר אלוהים למשה "ואמרת אליהם כי אני ה' אלוהיכם. כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו. ואת משפטי תעשו ואת חוקותי תשמורו ללכת בהם אני ה' אלוהיכם". ההמשך עוסק בכל מיני עבירות בתחום גילוי העריות שאסור לעשותם. אלא שזה פחות חשוב: רובן מקובלות עלינו ועל רוב עמי העולם כיום אם כעבירה על החוק ואם כהתנהגות לא ראויה. אולם מה שחשוב עד ימינו הוא האמירה שאת חוקי המצרים לא תעשו ואת חוקי הכנענים לא תעשו. לא כמו אלה שחייתם ביניהם ולא כמו אלה שתחיו ביניהם. לכם, עמו של אלוהים, יש חוקים אחרים. מי שתוהה מדוע אין החרדים עומדים בצפירות ימי הזכרון, ואף להיפך – הנה המקור. אלה הילכות גויים. מי שתוהה על הלבוש הפולני מלפני שלוש מאות שנה – הנה ההסבר. מדוע לבוד פולני מלפני שלוש מאות שנה ואל לבוש בדואי מלפני ארבעת אלפים שנה? ראשית – כי רק לפני כשלוש מאות שנה החליט מי שהחליט שעדתו תנהג אחרת גם בתחום זה. ושנית – מה אנחנו יודעים מה לבשו הבדואים לנפי ארבעת אלפים שנה? פיג'מות פסים זה סביר. אז אולי גם שועלים על הראש. הרי יש כאן שועלים. מי אנחנו שנגיד.

ולכן גם מי שחושב שיום אחד הם יבינו, הם ימצאו דרך להשתלב – טועה. עבורם, למי שלא הבין זאת קיימת החובה להיבדל. ואנחנו? אנחנו לא נלך לעזאזל. אנחנו העזאזל עצמו.

שבת שלום

פרשת שמיני, כ"א בניסן תשע"ב, 13.4.12

נחשון בן דוד

פרשת שמיני אמורה היתה להיות פרשת שיא, חשובה מעין כמוה שמשתווים אליה בחשיבותם רק האירוע המכונן של יציאת מצרים והאירוע של מתן תורה בהר סיני. בפרשת שמיני, ויקרא, ט-יא, מתקיימת חנוכת המשכן וזה לכל הדעות אירוע מכונן בתולדות העם וסיבה לחגיגה ושמחה גדולה בקרב כל אלה שחווים את הקשיים של המסע הארוך, רווי הסבל במדבר.

אולם בתחילת הפרשה משהו משתבש וקורית טרגדיה איומה שקוטעת את השמחה שבחנוכת המשכן, שני בניו הבכורים של אהרון, נדב ואביהוא נשרפים חיים מול המזבח ומשאירים אותנו המומים ונטולי תשובות מול השאלה המתבקשת מדוע זה קרה?

ויקרא פרק י

"א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.  ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה.  ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן.  ד וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן, בְּנֵי עֻזִּיאֵל, דֹּד אַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה.  ה וַיִּקְרְבוּ, וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר מֹשֶׁה.  ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ, וְלֹא תָמֻתוּ, וְעַל כָּל-הָעֵדָה, יִקְצֹף; וַאֲחֵיכֶם, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל--יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה, אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה.  ז וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, פֶּן-תָּמֻתוּ--כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָה, עֲלֵיכֶם; וַיַּעֲשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה.  {פ}

ח וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  ט יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--וְלֹא תָמֻתוּ:  חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם.  י וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר.  יא וּלְהוֹרֹת, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֵת, כָּל-הַחֻקִּים, אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם, בְּיַד-מֹשֶׁה."

השאלה של מות בניו של אהרון היא שאלה מטרידה, לא נותנת מנוח, כאילו מה חטאו הנערים שהגיע להם למות? האם הם היו הקורבן, בחינת "אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תכהינה?" כלומר, אם היתה כאן ענישה מאוחרת של אהרון על חטאו בפרשת עגל הזהב? אלוהים אל קנא ונוקם, וגם זוכר. באותה פרשה אומללה, פרשת העגל, כתבתי כי נפלא בעיני הכיצד יצא אהרון בלא כלום, זך ונקי כשלג. נשאלת עכשיו השאלה, האם אלוהים ארב לו בפינה? זכר את חטאו והמתין בסבלנות כדי להענישו בבניו ביום השמחה, יום חנוכת המשכן. נראה כאילו אלוהים חושב לו לגבי חטאו של אהרון: "חשבת להביא לעם פסל זהב במקומי, חכה חכה, אני אראה לך מה זה לעשות פסל ומסכה, אתה עוד תקבל ממני ובמקום הכי כואב, בבניך, וביום שבו אתה תהיה מופקד על חנוכת משכני".

בשנה שעברה ניסיתי לקשור את סיבת מות בניו של אהרון לחטאו של אביהם בפרשת העגל, בחינת "אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תכהינה". כנראה שלא זאת הסיבה. הלכתי לחפש הסברים נוספים ואכן מצאתי כמה הסברים מעניינים במקורות: יש התולים את סיבת המוות בעובדה שהם נכנסו אל קודש הקודשים בעודם שתויים, יש הסבורים כי הם ביקשו לדחוק את הקץ ולרשת את מקומם של משה והארון בהנהגת העם, כאילו ביקשו לבצע איזה הפיכה פנימית בהנהגה.

הסבר מאד מעניין מצאתי במאמרו של אלי רייפמן במעריב. אלי רייפמן הוא תעשיין החוקר את פרשת השבוע בעיני הקבלה, מצורף קישור למאמרו:

http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/225/519.html

 קראתי את מאמרו של רייפמן ואת פרשנותו בעניין רב והופתעתי, היא מדבר באופן מפורש על אותו נושא שאני הגדרתי בעבר כ"סוד החצי", כלומר אדם לא יכול להגיע להגשמת שלמות כלשהי אלא אם כן יש לצדו אשה שמשלימה אותו. לטענת רייפמן בני אהרון מתו מכיוון שלא היו נשואים ואדם שלא נשוי לא יכול להגיע למצב  העליון של קדושה מכיוון שהוא בן אדם חסר, או פגום.

גבר שאינו נשוי, לפי היהדות, נחשב לפגום ואינו ראוי להקרבת קורבנות. הרשב"י כותב בספר הזהר כי מלך ללא מלכה אינו מלך, אינו גדול ואינו מהולל, ועל אותו משקל זכר ללא נקבה  נחשב לחצי וחצי אינו שלם, וכאן בעצם טמון הרעיון של סוד החצי שאותו למדתי מהרב רפי פוירשטיין.

מכאן, באופן לא מפתיע, מביא אותנו רייפמן לנושא הטעון של השנה האחרונה, הדרת נשים ושוויון האשה ביהדות. לטענתו היהדות היא מאד שוויונית, ומה שהפר את השוויון זה לא ההלכה היהודית אלא פרשנויות שוביניסטיות של גברים שוביניסטים, בהשפעת התקופה ההלניסטית, הנצרות וימי הביניים.

רייפמן מנפץ מוסכמות רבות לגבי מעמד האשה ביהדות ומסתמך בדבריו על חז"ל ורבנים ידועים כמו למשל פסיקתו של החפץ חיים מהמאה ה-19 שמחייב ללמד נשים את כל התורה ורואה בכך מצווה, זאת בניגוד לסברה הרווחת ביהדות האורתודוכסית שנשים מקומן בבית ולא בלימוד תורה.

חז"ל רואים באשה לא רק את עמוד התווך של הבית אלא גם את מנהיגת בעלה, כלומר גבר ללא אשה לצדו הוא לא כלות, כמו בשיר: "בלעדייך אני חצי בן אדם, בלעדייך אני בעצם כלום".

נקודת הזמן של התחלת הדמוניזציה של האשה היהודית מתחילה כנראה במאה הרביעית והולכת ותופסת חזקה ביהדות במשך 1700 שנה של שלטון גברי שוביניסטי.

הקבלה רואה את האשה כשווה לגבר ואולי אף חשובה יותר שכן ללא האשה לא תיתכן גאולה, שכן היא, בעיני הקבלה, מטרת העל של היהדות לדורות.

מספיק להתחקות אחר תפקידן של הנשים בתורה ועל הדרך שלהן בעיצוב פני היהדות כדי להבין איזה תפקיד ענק היה להן, החל באמהות, כל אחת ותפקידה, תמר, כלתו של יהודה, נערה כנענית שבמו ידיה קבעה כי בית דוד יצא מבין חלציה, יוכבד אם משה שהפרה את הוראת פרעה, מרים אחותו ששמרה עליו ביאור וכיוונה אותו אל זרועות בת פרעה...ובהמשך נגיע אל יעל אשת חבר הקיני, אל דבורה הנביאה, אל רות המואביה ועוד ועוד נשים, שלולא הן לה היה היום עם יהודי.

שבת שלום ומימונה שמחה ומתוקה.

‏‏12 אפריל 2012

‏‏כ' ניסן תשע"ב

פרשת שמיני - מאת יזהר יערי

הנה אנחנו בשבוע פסח ובפרשה של שבוע זה, פרשת "שמיני" אין זכר לפסח.  מוזר, לא? לא. משתי סיבות: האחת – פרשות השבוע לא נקבעו על פי החגים והמועדים, אלא הן חלוקה של התנ"ך לחלקים לצורך קריאה ולימוד לאורך השנה כולה. למלא את המצווה "והגדת לבנך". וזה אגב כן קשור כמובן לפסח. ושנית – מרבית התורה מספרת את סיפור יציאת מצרים. את הסיפור עצמו ואת המצוות, כשהם שזורים זה בזה. לכן גם הקורא בפרשת שמיני השבוע יכול להיזכר בסיפור יציאת מצרים. כך אגב גם מי שיקרא בפרשות הבאות.

פרשת השבוע הזה, כמו גם יציאת מצרים כולה, מעלה בפני שאלות לא פשוטות. הנה אני קורא את סדרי הקרבת הקורבנות, עם התיאור המלא של הדם וחלקי החוץ והפנים של הקורבנות ומה ייעשה בהם. ובמקביל אני מעיין בדבריו של פרופ' ישעיהו לייבוביץ האומר כי זוהי עבודת השם. והנה אני מביט בפסוק מהפרשה הקודמת, פרשת "צו", האומר כך: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים". קורא ולא מנסה לפרש הרבה: כך כתוב, זו התורה וזו עבודת האל. האל שאני אמנם אינני מאמין בו אבל דורות של יהודים התחנכו על הכתוב כאן. האמנם זו עבודת האל? הקרבת הקורבנות? נכון: אלים רבים דרשו קורבנות בימי קדם. הייתכן שמשהו מהאמונות הזרות האלו דבק גם במשה?

והנה באה פרשת "שמיני", הפרשה בה אני עוסק השבוע. בפרשה זו מסתיימת הדרכת הכוהנים והקדשתם. ולאחר שבעה ימים, ביום השמיני, קמים אהרון ובניו והולכים לעשות את הנדרש ולהקריב את הקורבנות לפי התורה שלמדו. צעד אחר צעד, הם שוחטים את עגל החטאת של הכהן הגדול לפי התורה שלמדו (עדיף לקרוא במקור), עוברים לשעיר העיזים שהוא קורבן החטאת של העם ואחר כך העולה והמנחה. הכל הולך למישרין. העם מתרגש ומתלהב למראה. עוברים לזבח השלמים. כאן כבר נכנס אהרון בהתלהבות לתפקיד ומניף את חלקי הקרבן מול העם. אלוהים בעצמו מחליט להופיע, באופן סמלי כמובן, כי לא יראהו איש וחי, "וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה והחלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". אפשר רק לדמיין את האלפים, עשרות האלפים המריעים ושרים ומשתחווים לפני אוהל המועד. חג ענק. משהו דומה לחגיגות כ"ט בנובמבר ב- 1947 אצלנו, רק בלי הצלמים. בתוך כל ההתלהבות והתרוממותה רוח נתקפים גם בני אהרון נדב ואביהוא בהתרגשות הכללית "ויקחו נדב ואביהוא בני אהרון איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם. ותצא אש מלפני ה' וימותו לפני ה'". תדהמה בקהל. דממה. משה, אינו עוצר את הטקס. נהפוך הוא: הוא קורא לקרובי משפחה שיפנו את המתים ומורה לאביהם להמשיך. ולאהרון הוא אומר: "הוא אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" ואהרון? "וידום אהרון". עבודת השם נמשכת, אבל אני אעצור כאן.

את הכתוב כאן אני רוצה לחבר לתורת הקרבת הקורבנות. אם אמרתי כי נראה כאילו כל העניין הזה של הקרבת קורבנות אל שאינו אוכל באה ממקורות אחרים, מדתות אחרות, הרי סיפורם של נדב ואביהוא נראה לקוח מהקרבת קורבנות אדם. נשמע נורא, לא? אנחנו, היהודים, מקריבים בני אדם? ובכן היו זמנים. יפתח הגלעדי כזכור לנו הקריב את ביתו כתודה על הנצחון לו זכה מול העמונים. אבל יפתח, איך לאמר, לא היה ממש גדול בתורה. למען האמת הוא היה בן זונה, פשוטו כמשמעו, מסוג הגנבים שכשצריכים אותם מורידים אותם מעץ התליה. ומה נגיד על אברהם? "קח נא את בינך את יחידך את אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה..."  אברהם, אבי האומה. אפשר כמובן לטעון שהוא ידע מראש שזה רק נסיון. אפשר לפרש כך או אחרת. מקרה אחד זה מזל רע. שני מקרים זה כבר חוסר אחריות. או לפחות מסתמן כמנהג. מותם של נדב ואביהו מתואר כך: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם..." ושני משפטים קודם לכן נאמר על הקורבנות: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח..." ולכך נוסיף את דברי ההסבר של משה: "בקרובי אקדש ועל כל העם אכבד". על משפט זה יש פרשנויות לא מעטות וקטונתי מלקבוע מה היתה הכוונה. אולם נראה לי נכון להיצמד למרבית המפרשים ולאמר כי אלוהים דורש יותר דווקא מקרוביו. הן מצד הדרישה מהכוהנים בני אהרון לנהוג לפי התורה, והן מצד הדרישה מאהרון עצמו – להמשיך בעבודת השם למרות האסון הנורא שקרה לו. וכאן אולי המקום לציין כי קורבנות אדם, לפחות אלה שמוזכרים בתנ"ך, תמיד יהיו בניהם של החשובים ביותר: בנו הנבחר של אברהם ממש כמו ביתו של השופט יפתח. האם היו בני אהרון, הכהן הגדול, קורבן מכוון? תאונת עבודה? קשה לדעת.

זהו הסיפור על הקרבת הקורבנות הראשונה, על אהרון ובניו ועל האש הזרה שהדליקו. כמה טוב לדעת שכל זה היה מזמן. שהיום כבר אין דברים כאלה. אין יותר קורבנות ואיש לא מדליק עוד אש זרה. והלקח? לא ברור לי אם יש לקח כלשהו מכל העניין. אולי רק אחד: לא צריך להגזים בשום דבר, גם לא במעשים טובים.

שבת שלום וחג שמח

פרשת צו, ז' בניסן תשע"ב, 30.3.12.

נחשון בן דוד  

"ויְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.

,ד וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ; וַתִּקָּהֵל, הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח, אֹהֶל מוֹעֵד.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה, אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו; וַיִּרְחַץ אֹתָם, בַּמָּיִם.

ז וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת-הַכֻּתֹּנֶת, וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת-הַמְּעִיל, וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת-הָאֵפֹד; וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיֶּאְפֹּד לוֹ, בּוֹ."

פרשת  צו נקראת בשבת שלפני ליל הסדר, הנקראת "שבת הגדולה", לזכר הנס שנעשה לבני ישראל בשבת שלפני יציאת מצרים.

איזה נס נעשה להם? למעשה זה נס לכאורה, כי בעצם בני ישראל עשו אותו, בתמיכת הקב"ה.

בני ישראל הצטוו לקחת שה לקרבן פסח בעשור לחודש ניסן ולקשור אותו אל המיטה עד הארבעה עשר בחודש, ואז לשחוט אותו בין הערביים.

השה נחשב לאליל של המצרים והנס, לכאורה, הוא  עצם האומץ והתעוזה לקחת אליל מצרי ולשחוט אותו כמצוות ה'. זהו נס לכאורה מכיוון שהוא לא מנוגד לטבע. הוא נעשה בצו ה' ולכן רואים בו את יד ה', אבל היוזמה היא של בני ישראל, ומעשה זה מסמל את שיא  היוזמה והתעוזה שבני ישראל הרשו לעצמם, כהתרסה מול המצרים לפני יציאת מצרים, ולכן השבת נקראת "שבת הגדולה".

העניין הסמלי של פרשת צו, הנקראת ב"שבת הגדולה", הוא היוזמה האישית, לקיחת הגורל בידיים, בחינת "ובחרת בחיים". המלה בחירה היא אולי מלת המפתח החשובה ביותר בפיזיקה משפחתית ולא ניתן לחיות לפי עקרונות פיזיקה משפחתית מבלי לעשות בחירה מאד משמעותית בחיים האישיים: בחירה של חיים בתהליך התפתחות משותף לשניים.