לחבריי בשער הגולן.

"חיפשתי מפלט מהפחד שכבר נעשה בן לוויה קבוע שלי והוברר לי שידבק בי כצל ולעולם לא אשתחרר ממנו... הוברר לי שעלי ללמוד לחיות עם הפחד, להסתכל עליו ולביית אותו. הפחד חידד בי את אהבת החיים. את ההשתוקקות לדברים קטנים שגם בהם יש הרבה עונג – טיול ברגל, מבט בפיסת נוף, בעלמות יפות, בילדים משחקים. הכרחתי את עצמי להיזכר בכל היופי הזה שפניניו פזורות בכל מקום ומתגלות אם רק פוקחים אליהן עין. ואמרתי לעצמי שעלי לחיות מעתה חיים מלאים ולמצוא זמן גם לכל ההנאות הקטנות הללו שאינן נקנות בכסף. הזכרתי לעצמי שאני צריך לאהוב, גם אם יהיה עלי לעזוב לשם כך את הבית".

(מתוך: אלי עמיר, "מה שנשאר", הוצאת עם עובד,2010)

נולדתי בקיץ 1980 בקבוץ שער הגולן. בן לנעמה וקליף אח של שירה, מירב ובארי. למדתי צילום אצל סמדי גורן במבוא חמה ובמכללת הדסה.

חיפשתי מקום שבו אראה לכם מי אני. מקום בו אני לא מפחד או נותן לפחד לקנן אצלי בראש.

מצאתי אותו, את המקום נטול המסכות הזה. מצאתי אותו בכם אנשי המקום. נתתם לי את הכוח לפתוח את הלב. נתתם לי את האפשרות לאהוב ולהרגיש נאהב.

בכל אחת ואחד מכם נמצא חלק ממני. כל אחד מאיתנו הוא חלק מתמונה רחבה יותר וזה המקום. המקום בו אנחנו מרגישים שייכים. בזכותכם אני מרגיש שלם קצת יותר. אתם ואני בונים את המקום. תודה לכם על האפשרות שנתתם לי.

אדם להב

שער הגולן 2012 – פרויקט תיעודי

אדם להב

ההשראה הוויזואלית לתערוכה של צילומי הדיוקן של חברי שער הגולן, נבעה מתוך הרעיון הקיבוצי של שוויון ואחדות. הקהילה היא אוסף של פרטים שלעיתים נשחקו ולעיתים נשכחו.

כ- 4,000 תמונות של חברי שער הגולן צולמו בפרויקט. על אותו כיסא עם אותה תאורה כשההנחיה היחידה הייתה: לשבת זקוף.

את הבגד, את החיוך, את הפניית המבט הביא כל מצולם.

בתמונות שנבחרו יש סיפור חזק, סיפור המבטא את השונה, את ההתמודדות, את הסטיגמה, את פער הדורות, את הפער בין הסיפור כפי שהייתי רוצה לביים אותו לבין מה שנדמה לי שאחרים רואים.

כל אדם מקבל הזדמנות שווה ומכובדת להצטלם כפי שירצה, הטכניקה האמנותית מאפשרת לכל דמות לספר את הסיפור שלה. וכמו כל סיפור טוב הוא עגול, הוא מסתורי ובעיקר, הוא בעיני המתבונן.

מאלו מובלט היחיד והייחוד בכבוד באהבה ובענווה. מאלו יוצא סיפור אישי שמרכיב את הסיפור הכללי. האדם הוא יחיד ומיוחד, הוא עולם ומלואו וכולנו רקמה אנושית אחת.

אני אדם להב,

נולדתי בקיץ 1980 בקבוץ שער הגולן. בן לנעמה וקליף אח של שירה, מירב ובארי. למדתי צילום  אצל סמדי גורן במבוא חמה ובמכללת הדסה.

מה שבעצם הביא אותי לעשות את "פרויקט שער הגולן" היה הצורך והרצון לתעד את "הבית", את המיקרוקוסמוס הקטן הזה שיש בו כ"כ מגוון.

כל הזמן היו לי המון רעיונות בראש. בכל הניסיונות, הרגשתי שתמיד הסתובבתי מסביב לנקודה ואף פעם לא הצלחתי לקלוע למה שרציתי, והצורך לתעד המשיך לזרום בעורקיי והגעתי למסקנה שאני אוהב את האנשים ואני רוצה לתעד אותם כמו שהם, כי הם- הגורם האנושי הוא המרכיב החשוב לדעתי.

חשוב לי להגיד שהפרויקט נעשה ביוזמתי האישית. אני מאמין, שנתינה או התנדבות מגיעים ממקום של סיפוק אישי פנימי. אני שמח, שבנוסף לסיפוק האישי וההצלחה שלי, אני יכול להעניק לחברה שנתנה לי הרבה לאורך השנים. אני חושב שהצלחה אישית שלי תהיה אם אדע להעביר באמצעות הצילום את המבט שלי על המרכיב האנושי בחברתנו, מעבר לחילוקי הדעות ולתפקידים השונים בחברה. כמו כן, קצת לשבור את שגרת היום-יום ולמצוא זוויות נוספות בהן ניתן לבחון את החברה.